אישה צעירה מול עולם מנוכר ואכזר

"עולם קצת יותר טוב"

רותי, אינה תמימה לחשוב כי מה שהיא וחברותיה עשו הביא לאיזה שינוי דרמטי, הן בכל הנוגע לאותם אנשים אומללים בגיא הצלמוות, או בעולם שסובב אותם. היא בסך-הכל רוצה לתרום את חלקה וכל שהיא מייחלת הוא שגם אנשים אחרים יתרמו את חלקם. ו"אז" היא אומרת "העולם ייהפך לקצת טוב יותר". ואני חושב לעצמי שאם כל אחד או רובינו נתרום את חלקנו למשימה כזאת, העולם יהפוך לטוב יותר, בלי קצת. אבל זה חלום באספמיא.

מה את רואה בדור הזה שלי שאליו התייחסת, שאלתי את רות.

רות: "אני רואה בדור הזה דור שפגש באופל הגדול ביותר שהאנושות ידעה, ונגע בנקודת הסוד של המפגש בין הרע ביותר והטוב ביותר, וכאשר הוא אומר דברים כאלה שמוצאים ביטוי במנשר הניצולים - חובה עלינו להקשיב להם ברוב קשב ומעומק נשמה. חובה עלינו להביא הדברים לידי עשייה וביצוע".

תהיתי כיצד רות וחברותיה בתנועה "לא עומדים מן הצד" רואות את יישום לקחי השואה, אף שכאשר ראיתי את הסרטון, התשובה הייתה ברורה לי, אבל המציאות אינה קופאת על שמרייה. מאז קרו דברים ודברים לא טובים.

רות: "הרי זה מופיע במנשר. הזיכרון צריך להוליד למעשים. זוהי אמת גדולה. וזוהי אמת פשוטה".

ואכן זאת אמת פשוטה, אבל אם היא ברורה לי ושכמוני, אינני בטוח שהיא ברורה לאחרים. ליתר ביטחון הרי לא אחמיץ הזדמנות כאשר מישהו אחר זולתנו - שורדי השואה, ישמיע קול. לכן אני מבקש מרות לפרט מה הכוונה.

"מבחינתי", אומרת רות, "עלינו כבני אדם בכלל, וכעם יהודי וישראלי בפרט, להוביל את חוד החנית במלחמה ברצחי עם וקבוצות אתניות. עלינו לדאוג שהמילים never again יקבלו ביטוי מעשי, נחוש וחד-משמעי. האנושות 2021 יכולה להגיד לעצמה, לשאוף, לכוון ולדרוש מעצמה להימנע ולמנוע לחלוטין genocide נוסף".

איך רותי?, אני שואל.

והיא עונה לי: "אני אומרת מילים אלו ורועדת, כי על-אף הזעזוע העמוק בסוף 45' וההבנה ש"לעולם לא עוד", המאה ה-20 זוכה לכינוי עידן הג'נוסייד. 150 מיליון איש נרצחו ב"מגיפה" הזו, שהיא הגדולה מכולן, אך המטופלת הכי פחות מכולן. בימים אלו ממש, אנו חוזים במראות קשים מנשוא באפגניסטן, באתיופיה -במחוז תיגראי, בבורמה ועוד. ו... עומדים מן הצד. שוב ... ועוד.... בזמן שיש נרצחים, נאנסים ונשרפים ברגעים אלו ממש".

המטרה של רות, כפי שהיא רואה אותה בטווח הקרוב, זה שתקום איזו תנועה בארץ אשר תעקוב אחר האירועים הקשים בעולם ותגיב עליהם. היא הייה רוצה גם קשר עם תנועות דומות בעולם, ויש כאלה, כדי לפעול יחד נגד עוולות ופגיעה בזכויות בני אדם ובראש וראשונה הזכות לחיות ולנהוג באורח החיים שנראית לאדם. היא מתכוונת להפגש עם אנשים, בייחוד נשים משפיעות כאן בישראל, ולשמוע מה שיש להם לומר וכיצד הן תוכלנה לסייע בקידום הרעיון.

אף שהמשל לא דומה לנמשל, בפגישה עם בת אדם כמו רותי השאלה מתבקשת: נושא מבקשי המקלט בישראל.

"לנגד עיניי שני דברים. אחד הוא הבסיס המוסרי אוניברסאלי בכלל והשני הוא יהודי בפרט כמו גם ההיסטוריה היהודית הצרובה בגופינו. היותנו פליטים וצאצאי פליטים עצמנו, והזיכרון העומד בבסיס הולדתנו כאומה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" כל אלו ועוד מחייבים אותנו ממש בבחירה אנושית מונהגת ונחושה של קליטה, טיפול, הגנה, והסדרה. ללא עוררין. מנגד, זהותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה האחת והיחידה של עמנו, מחייבת אותנו לקלוט פליטים - אם במידת האפשר". לאמור - לא קליטה המונית שהיא בלתי אפשרית מכול בחינה שהיא ולא ריכוז פליטים במקום אחד כמו דרום תל אביב. ליתר דיוק לדעתה הקליטה צריכה להיות מושכלת, מוסדרת חוקית ומונחית על-ידי ערכים תוך הגדרות ברורות ופיזור הפליטים גם לטובתם שלהם וגם כדי שיזכו לטיפול נאות, ריפוי ותקווה לעתיד. זה לדעתה מתווה בר ביצוע.

מטען זה של מורשת וניסיון בתחום החינוך הוא שהביא אותה להקים יחד עם שותפות את עמותת "לא עומדים מן הצד", עמותה שהעבירה טונות של סיוע הומניטרי לסוריה בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם שם, וראתה את המתרחש מעבר "לקווי האויב". עם זאת היא רואה את האויב העיקרי בקרבנו, בני אנוש, את הפיצול והשיסוע. וזאת הסיבה של התאגדות - ימין ושמאל, דתיים חילונים, יהודים וערבים שפעלו יחד למען משפחות נשים וילדים בסוריה, כאדם לאדם.

רותי דורון, אם לחמישה, נולדה בירושלים להורים שבמקור הם מאלג'יר וטוניס. שנים רבות חיו בצרפת. אחיותיה נולדו בצרפת והיא ה"צברית" היחידה במשפחה. אימה המנוחה הייתה מורה, עבדה בעליית הנוער ולאחר מכן בשגרירות צרפת בישראל. אביה הוא מהנדס אזרחי ופילוסוף. הוא זכה באות לגיון הכבוד כקצין בצבא צרפת במלחמת צרפת-אלג'יר. ההורים השפיעו רבות על השקפת העולם של רות. היא עצמה עסקה בתחום החינוך, מנהל חינוך, 10 שנים מתוך זה בצבא קבע, בפרויקט "נערי רפול" ועם חיילים מיעוטי השכלה. היא השתחררה בדרגת רס"ן. הייתה סגנית מנהלת בי"ס, הקימה חטיבת ביניים, ועבדה עם נוער מצוקה בדרום תל אביב בהכנה לבגרות. עד לפני שלושה חדשים הייתה מנכ"לית קהילת ציון בירושלים - קהילה שעוסקת בלימוד ותיקון עולם.

"תחושה זאת היא אשר מובילני כיום לחפש את הדרך ולבנות מערך גדול שיקיים הלכה למעשה את צוואת ניצולי השואה ויפעל למען קורבנות אתיופיה, קורבנות אפגניסטן, קורבנות האנושות", אומרת לי רותי בלהט שמאפיין אותה כשהמסר הוא "אסור לשתוק". היא מצטטת את היסטוריון השואה יהודה באואר: "כדאי שנוסיף על עשרת הדברות עוד שלושה דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך; לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך; לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים".

ומה שרותי אומרת זאת מציאות שעליה לא קוראים הרבה, לא שומעים הרבה, ולא צופים הרבה. לעניות דעתי, בהתייחסות לָדִבּרוֹת של יהודה באואר, לאמור בכול הנוגע ללקחי השואה ולשתיקה - המניפה היא גדולה. היסטורית ועכשווית. אילו העולם לא היה עובר בשתיקה בשלבים הראשונים של פרעות הנאצים ביהודים שלא לדבר על העם הגרמני עצמו, אפשר והשואה הייתה נמנעת. משום כך המורשת של השואה ולקחיה אינם עניין רק לימי הזיכרון, אלא לכול ימות השנה, בעולם, ולא פחות מזה כאן בארץ. בהקשר זה אני תמיד נזכר באותו טרובדור של היישוב היהודי בארץ ישראל ובראשית קום המדינה - נתן אלתרמן, ובשירו "מכול העמים" שאני מביא אותו מדי פעם וכול פעם אני נפעם ונרעד בכול מיתרי גופי - מחדש. הוא אקטואלי כמו המנון. אלתרמן "בטור השביעי" שלו בעיתון "דבר", שימש כ"רפורטר" בחרוזים וכפובליציסט לירי. הוא סקר את המציאות הנוראה בעת כתיבת השיר בשנת 1942, היא השנה שבו הוחלט על "הפתרון הסופי". אבל בזירה הרחבה ובמשמעות הרחבה בעולם, היום כמו אז, הוא משמעותי כפי שהוא היה בעת שנכתב - בדם לבו. הנה שני הבתים האחרונים.

שאתה בחרתנו מכול הילדים
להיהרג מול כיסא כבודך
ואתה את דמינו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.
ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת
ואתה תבקשם מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

הבשורה הטובה היא שרותי דורון אינה שותקת והיא מבקשת מאתנו לקחת חלק פעיל במערכה נגד השתיקה.