בחודש מאי 2000, בעקבות לחץ מסיבי מצד ארגוני שמאל למיניהם ולאחר שכשל בגיבוש הסכם עם סוריה וחיזבאללה, הורה רה"מ
אהוד ברק על הסגתו הבהולה של צה"ל מדרום לבנון. צבא דרום לבנון שבהקמתו הושקעו מיליוני דולרים התמוטט ולא הצליח להחזיק מעמד מול חיזבאללה. שמונה-עשר שנות נוכחות צבאית ישראלית הסתיימו בנסיגה מבוהלת ומבולבלת.
מהלך זה השפיע רבות על ראש אש"ף והרשות הפלשתינית,
יאסר ערפאת (כמו גם על ארגוני הטרור הפלשתינים האחרים) שראה בה הוכחה נוספת לתפיסת המוקוואמה (ההתנגדות) לפיה רק מאבק מזוין נחוש (קרי טרור) יוביל להישגים מול ישראל. בנסיבות אלה לא היה לברק כל סיכוי להגיע להסדר עם ערפאת, וועידת קמפ דיוויד שנערכה ביולי 2000 בתיווך הנשיא קלינטון הסתיימה ללא כלום. בספטמבר 2000 ניצל ערפאת את עלייתו של
אריאל שרון, ראש האופוזיציה דאז, להר-הבית ופתח במלחמת טרור עקובה מדם נגד ישראל שנמשכה עד מותו בנובמבר 2004. לקחי הנסיגה מלבנון היו ברורים לארגוני הטרור הפלשתינים.
אירועי השבועות האחרונים באפגניסטן מגלים דמיון מובהק ליציאת לבנון הישראלית. השלטון האיסלאמיסטי הקיצוני ותומך הטרור של הטליבאן, שתמך בעבר באל-קאעידה ובאוסאמה בן-לאדן ולא שינה עמדותיו מאז, חזר לשלוט באפגניסטן, תוך שדאעש מזנב בנסיגה האמריקנית בשרשרת פיגועי טרור עקובים מדם. אין תִמה אפוא שחמאס מיהר לברך את הטליבאן על ניצחונו על "הכיבוש האמריקני" ואתרי הארגון הבליטו את תמונותיו של איסמעיל הניה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, עם בכירי הטליבאן.
במאמר בעיתון פלשתין טען פעיל חמאס, עדנאן אבו עאמר כי ישראל חוששת מהשלכותיו השליליות של ניצחון הטליבאן על יציבות הרשות הפלשתינית הנתפסת ככפילת המשטר האפגני המופל, שכן לאחר נסיגתה מיו"ש עתיד חמאס להשתלט על האזור ולכונן בו מדינה איסלאמית פלשתינית. לשיטתו, ההתיישבות הישראלית ביו"ש מהווה את המכשול העיקרי להקמת מדינה מעין זו שכן היא עלולה להביא לסיפוח האזור או חלקים נרחבים ממנו לישראל, דבר שיקנה לה גבולות קבועים, ינתק את רצועת עזה מיו"ש, ויפצל את העם הפלשתיני.
אם ישראל חפצת חיים, עליה להכיר אף היא בעובדה זו ולחזק את ההתיישבות ביו"ש המהווה את הגורם המרכזי היכול למנוע מתמונות הנסיגה מלבנון ומאפגניסטן להישנות ביו"ש. צהלות השמחה הפלשתיניות על "ניצחון המוג’אהידין האפגנים על הצלבנים האמריקנים" יוצרות רושם שלטעמם נמצא המודל המנצח לחיסול "הכיבוש הציוני" לאחר שעשרות שנות "מאבק מזויין" כשלו בהשגת יעד זה. ואולם המראות הנשקפים מלבנון המתפוררת, מרצועת עזה מוכת העוני והאבטלה, ומאפגניסטן תחת שלטון הטליבאן, אינם מצביעים על הצלחת המודל האיסלאמי. מה שנחוץ לפלשתינים אינו מודל חדש של "מאבק מזוין" אלא השלמה עם קיומה של ישראל, תוך חתירה להסדר בר-קיימא שיבטיח ביטחון, שגשוג וכיבוד זכויות הדדי.
