10 מיליון שקל לשנה - זה הסכום שתאגיד השידור הציבורי כאן מציע לרביב דרוקר אם יעבור לשורותיו, מדווח (יום א', 26.9.21) וואלה. 10 מיליון שקל לשנה, בתאגיד שפיטר מאות עובדים ששכרם היה כמה אלפי שקלים לחודש. 10 מיליון לשנה שקל מכספי הציבור, ללא שום מכרז וללא שום שקיפות. 10 מיליון שקל לשנה, והבעלים - דהיינו הציבור באמצעות הממשלה - אינו יכול לומר דבר.

על-פי הפרסום בוואלה, מדובר בתשלום לחברת ההפקות של דרוקר, אשר כל תריסר אנשיה אמורים לעבור עימו מחברת רשת (ערוץ 13). כיום מקבלת החברה 235,000 שקל לתוכנית ורשת משדרת 20 תוכניות בשנה, כך שהעלות הכוללת היא 4.7 מיליון שקל. ההצעה של כאן היא 400,000 שקל לתוכנית ולהגיע ל-24 תוכניות בשנה, וכך אנחנו מגיעים ל-10 מיליון שקל. למען ההגינות צריך לציין, כי לא כל הכסף זורם לכיסו של דרוקר: עליו לשלם לאנשי צוותו ולממן את הפקת התוכנית. אבל מותר לנחש שהוא יקבל מאות אלפי שקלים רבים מדי שנה.

עכשיו בואו נזכיר: כאן ממומן מכספי הציבור. בשנת 2020 הסתכם תקציבו ב-776.8 מיליון שקל; התאגיד אינו מפרט את מקורות הכנסותיו, אבל ברור לגמרי שהוא אינו יכול להתקיים על החסויות, הפרסומות ותשדירי השירות המשודרים בו. זו גם בפירוש איננה מטרתו: כל הרעיון של שידור ציבורי הוא העדר תלות בהכנסות מסחריות, כך שניתן יהיה להציע מגוון שידורים איכותי ומגוון בלא תחרות על רייטינג. בפועל, כידוע לנו, זה ממש לא כך: כאן, ובמיוחד ערוץ הטלוויזיה כאן 11, פוזל כל העת לעבר טבלאות הדירוג. הבאתו של דרוקר היא ביטוי בולט, שלא לומר בוטה, למגמה הזאת - שכאמור עומדת בניגוד מוחלט לעצם מהותו של שידור ציבורי.

לכאורה, חתימת הסכם עם דרוקר מחייבת מכרז - כמו כל התקשרות של כאן. מן הסתם תימצא הדרך המשפטית המפולפלת להסביר מדוע לא נעשה מכרז, ולו גם מכרז סגור, לרכישת שירותיו של כתב/פרשן/שדרן בכיר זה או אחר. אבל בפשט הדברים, הערוץ מחויב היה לפנות לשורה של בכירים כאלה, לקבוע מראש כמה הוא מוכן לשלם ולראות האם דרישותיהם עולות בקנה אחד עם התקציב שייעד לכך. אבל מי צריך בלבול מוח כזה, כאשר מה שקובע הוא הרצון האישי והטעם הפרטי של כמה מנהלים בתאגיד. ולמה זה מה שקובע? כי לבעלים שלהם אסור להתערב.

הבעלים של כאן הוא כמובן הציבור, באמצעות נבחריו - דהיינו הממשלה. בדיוק כמו שהציבור הוא הבעלים של חברת החשמל, נמלי ישראל, הרכבת, הדואר ועוד חברות ממשלתיות, שהמדינה מנהלת אותן ואף רשאית להתערב במדיניותן. אבל לא בתאגיד כאן. בשל הרצון החשוב לשמור על חופש העיתונות, אסור לדרג הפוליטי לומר מילה וחצי מילה בנוגע לתכניו של התאגיד, וזה כולל את מי שהוא מעסיק. וכך יכולים קומץ מנהלים, שהם בעצמם שכירים, לנהוג מנהג בעלים במשאב ציבורי ראשון במעלה - גלי האתר - בלא לתת דין וחשבון לאיש, ובוודאי שלא למעסיקיהם. ההפקרות הזאת היא שמאפשרת לחברים להביא חברים, תוך שפיכת סכומי עתק מהכסף שלכם ושלי.

מעניין מה היה אומר אותו רביב דרוקר אם פוליטיקאי היה לוקח 10 מיליון שקל לשנה מכספי הציבור ושופך אותם, ללא מכרז וללא בקרה, על אחד מידידיו. תרשו לי לנחש שהוא לא היה מפנק אותו בתשבחות. אבל כאשר זה מגיע לדרוקר עצמו, ונעשה לא בידי נבחר ציבור אלא בידי פקידים שאיש לא בחר - זה כנראה בסדר גמור. בדיוק כמו ליאור שליין, בן-זוגה של מרב מיכאלי הסופר-חברתית, שלא התבייש לקחת מערוץ רשת 400,000 שקל לתוכנית (אולי מכאן תו המחיר של דרוקר) למרות שהערוץ עמד על סף קריסה ולמרות רייטינג עלוב, תבע 30 מיליון שקל ולבסוף קיבל 9 מיליון שקל על ביטול "גב האומה".

כאן מוכן לשפוך את סכומי העתק הללו על דרוקר, בעוד התאגיד אינו ממלא את החובות הבסיסיות שהציב לו המחוקק. ראו למשל את זו: "תאגיד השידור הישראלי יספק תוכן הפונה למגוון האוכלוסיות והזרמים בחברה הישראלית, ובכלל זה שידורים בשפה העברית, שידורים בשפה הערבית לאוכלוסייה הערבית בישראל ושידורים בשפות נוספות הרווחות בחברה הישראלית". אני גם לא כל כך מבין איך העסקתו של דרוקר עולה בקנה אחד עם עוד הוראות של המחוקק: "התוכן שיספק תאגיד השידור הישראלי... יתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל. תאגיד השידור הישראלי יספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני היום, באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין, בשקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ונאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור".

אך כפי שאמרנו, כאשר בראש כאן ניצבים מנהלים העושים בו כרצונם - ערכים כמו החוק, השקיפות, התקינות והמקצועיות אינם ממלאים תפקיד כלשהו. וכאשר דרוקר יכול לקבל מאות אלפי שקלים על חשבון הציבור בהליך פגום מיסודו - כל העקרונות להם הוא מטיף שווים כקליפת השום. כמה צדקו הגששים, כאשר גברי פונה אל פולי (העולה המיליון מברית המועצות) ומציג את עצמו: "כאן שידורי ישראל"; ופולי משיב: "אה, שודדי ישראל".