העולם העשיר רגיל לכך שהשכר והמחירים עולים באיטיות. בעשור שאחרי המשבר הפיננסי הגלובלי, נראה היה שהשכר אינו מסוגל לעלות מהר יותר. כוח הקנייה של השכר לשעה בבריטניה, יפן ואיטליה ערב הקורונה היה זהה לזה של אמצע העשור הראשון של המאה. העובדה שהשכר בארה"ב עלה בממוצע ב-2.9% בשנים 2019-2015 בעוד האינפלציה הייתה פחות מ-2% נחשבה להישג מרשים.

ההבראה הכלכלית מן הקורונה הביאה שינוי משמעותי, מציין אקונומיסט: הן השכר והן המחירים עולים במהירות. השכר בארה"ב ב-12 החודשים שעד ספטמבר עלה ב-4.6% בעוד המדד עלה ב-5.4% ומחק את עליית השכר. האינפלציה בגרמניה עומדת על 4.1% ועובדי המגזר הציבורי דורשים העלאת שכר של 5%. עליות דומות, גם אם מתונות יותר, נרשמו ביפן.

הסיבות לעליית המחירים ברורות: דרישה גוברת למוצרים נתקלה בצווארי בקבוק בשרשרת האספקה ומחירי האנרגיה זינקו. העלייה בשכר מסתורית יותר. ברוב המקומות התעסוקה נמוכה מאשר לפני הקורונה, אבל עובדים אינם רוצים או אינם מסוגלים ליטול את המשרות המוצעות. המחסור בידיים עובדות עשוי לשקף את הקושי שבמעבר בין משרות ומקומות בעוד המשק עובר התאמה יוצאת דופן. ייתכן שהמגיפה גרמה לחלק מן האנשים לשים את המשפחה והפנאי לפני העבודה.

הקושי בהבנת הגורמים לעליית השכר מקשה את חייהם של בנקים מרכזיים. רובם טענו שהאינפלציה הגבוהה היא זמנית. אבל עליית שכר נרחבת עלולה להיות הגורם הבא לעליות מחירים, במיוחד אם העובדים ידרשו העלאות בשל הציפייה להמשך האינפלציה – ציפיות העלולות להגשים את עצמן. כדי למנוע אינפלציה מתמדת, טוען אקונומיסט, יש צורך בשילוב של שלושה דברים. חברות יכולות לספוג את עליות השכר באמצעות הורדת שולי הרווח במקום העלאת מחירים; עלייה בתפוקה יכולה להצדיק עלייה בשכר; ועובדים בחל"ת יכולים לחזור למעגל העבודה ובכך להפחית את עליית השכר.

בדמיון הפופולרי של העובדים, חלקם בעוגה הכלכלית יכול לגדול על חשבון רווחי המעסיקים. אבל מחקרים עדכניים מלמדים, כי חלקה של העבודה בערך שיוצרות החברות נותר יציב ברוב המדינות העשירות בעשורים האחרונים. אקונימיסט מעריך שהוא עלה בנקודת אחוז אחת בממוצע במדינות העשירות בתקופת הקורונה. אין הרבה מקום לעליות נוספות.

תפוקה גבוהה יותר היא תקווה מציאותית. התפוקה לעובד בארה"ב גדלה מאז פרוץ הקורונה. הדיגיטציה שגרמה המגיפה צפויה להעלות את רמת החיים, במיוחד אם היא תפחית את הצורך להתגורר ליד ערים יקרות כדי להשיג משרות טובות. הבעיה היא שהזמן הדרוש לשינוי כזה, מקשה לבנות מדיניות על עלייה בתפוקה. קשה למדוד אותו בזמן אמת ולבנקים מרכזיים נדרשים 18 חודשים כדי שהחלטותיהם ישפיעו בצורה מלאה על הכלכלה.

המשמעות היא שעל מקבלי ההחלטות להתמקד בהיצע העבודה. עד כה, ההתאוששות בתחום זה היא מאכזבת. למרבה ההפתעה, אין סימנים של ממש לכך שסיום סיוע החירום במדינות כמו ארה"ב ובריטניה הגדיל את מספר מבקשי העבודה. ייתכן שכאשר חשבונות הבנק יתרוקנו מן הסיוע שזרם אליהם, מה שצפוי להתרחש בשנה הבאה, תואט עליית השכר. יותר מאשר כרגיל, על קובעי המדיניות המוניטרית לעקוב אחרי שוק העבודה.