תחת הכותרת "גם זו מורשת פרס" (10.10.21) התייחס כתב הארץ גידי וייץ
לראיון שקיים עם קולט אביטל, שבמהלכו חשפה אביטל את העובדה ששמעון פרס פגע בה.
שמעון פרס הותיר אחריו מורשת, גם זו שקולט אביטל ממשיכה להזדהות איתה. בימים אלה, שבהם שוב ידובר על "מורשת רבין", לרגל יום השנה ה-26 להירצחו, חשוב להתייחס שוב לדברים המעצבים עד היום את חיינו לטוב ולרע, ובעיקר לרע.
אני מוצא לנכון להביא כאן את מאמרי בהארץ מיום 15.11.09, תחת הכותרת "די למורשת פרס". המאמר מובא כאן ככתבו וכלשונו, כפי
שהתפרסם בהארץ לפני 12 שנים. הקוראים יכולים להתאמו בקלות רבה לנתונים של ימינו.
"די למורשת פרס".
בעונה זו, מדי שנה, מתקיימת פעילות שנועדה לכרוך את זיכרון יצחק רבין עם הנצחת "מורשתו". יש לומר במפורש: אין קשר בין הדברים. ראש הממשלה שנרצח ראוי לזיכרון ולהנצחה. "מורשת רבין" הומצאה כדי להשתמש ברצח כבמנוף לקידום מדיניות שגויה לחלוטין בעיני רבים - הן מי שהתריעו מפניה בזמן אמת והן המתפכחים ממנה ברבות השנים, ובמיוחד על-רקע מלחמת אוסלו וההינתקות.
מי שקורא היום את דבריו הפומביים האחרונים של רבין - נגד מדינה פלשתינית, נגד חלוקת ירושלים, נגד מסירת בקעת הירדן לאויב - ומשווה אותם לדברי אהוד ברק ואפילו בנימין נתניהו היום, מבין שרבין היה נחשב בימים אלה ימני יותר מברק ומנתניהו. סביר מאוד להניח, שרבין החי היה קוטע את ההרפתקה שלתוכה הובל ונווט. דווקא מותו איפשר למי שירש אותו, שמעון פרס, לנצל את חודשי ההלם לצורך הסגרה חפוזה של ערי יהודה ושומרון לאויב, דבר שאילץ את צה"ל לשלם מחיר דמים כבד בשובו אליהן במבצע "חומת מגן".
בניגוד לנאמר בדרך כלל, הרצח לא קטע את תהליך אוסלו. הסקרים ערב הרצח ניבאו ניצחון לנתניהו לנוכח ראשית ההתפכחות מהזיות ה"שלום". הלם הרצח גרם לפרס להקדים את בחירות 1996 כדי להפיק ממנו תועלת בקלפיות. רק פיגועי הטרור של ראשית 1996 הצילו את ישראל מהמשך שלטון האוסלואידים. למרבה הצער, נתניהו, שקיבל הן ב-1996 והן ב-2009 מנדט לשיבה לחזון הציוני, לא השתמש בו.
רבין החל להתפכח, ונרצח. הוא הבין את מה שלא מבינים הנושאים את שם "מורשתו" לשווא: דווקא הלהיטות להשיג הסדר היא המחבלת בתהליך ומעלה את מחיר השלום.
תהליך אוסלו נעשה ללא הערכת סיכונים חיונית. התהליך התבסס על הנחה פסולה כאילו ירושלים, יהודה ושומרון - לב ארץ ישראל וערש הולדתו של עם ישראל - הם "שטחים", נדל"ן היכול לשמש תשלום לאויב תמורת ניירות ואשליות. התהליך התבסס על הבחנה נטולת בסיס בין טרוריסטים "טובים" לטרוריסטים "רעים", בשעה שיעדם הסופי של אלה ואלה זהה, ורק סגנונם שונה.
יש בקרבנו מי שאיבדו את דרכם, שואלים "לאן"? ומנסים להמיר את החזון הציוני ב"חזון" שתי המדינות. התשובה הציונית על "לאן"? הייתה לארץ ישראל, למחוז העותומני הנידח שהיה בו רוב ערבי אבל איש לא דרש להקים בו מדינה ערבית. לאותו אזור שלא היו בו מדינת ישראל ואף לא מושגים פוליטיים מעוותים כמו "הקו הירוק", "שטחים", "גדה" ומעל הכל: שקר ה"כיבוש".
ברק חוסיין אובמה הבטיח שינוי, אבל כמו קודמיו, הוא מחויב לאוסלו. נתניהו קיבל מנדט לשינוי, שתמציתו יציאה מבצת אוסלו. מול המאיימים בסכנה הדמוגרפית יש לחשוף את הנתונים הדמוגרפיים האמתיים. מול המדינות התורמות לרשות הטרור הפלשתינית ולחיזוק כלכלת ה"שטחים" יש להציב אתגר: השקעות בירדן ובסיני, באופן שהכלכלה תגבר על הדמוגרפיה ושלום כלכלי אזורי - ובלבד שירדן ומצרים ייאותו להשקעות בתחומן ולחופש הגירה לתוכן - יגבר על הזיות ה"שלום".
תוצאות הבחירות האחרונות בישראל מראות שהרוב רוצה לצאת מהבוץ של אוסלו. למרות הבדלי הגישות בקואליציה, זהו המנדט שניתן לנתניהו. נתניהו נדרש להשתנות, כי לא על דרך אוסלו ומורשת פרס תהיה תפארתו.
