בשנת 1979 שר האוצר דאז, יגאל הורביץ הטביע את הביטוי, משוגעים רדו מהגג, לציין את החופש המוניטרי שקודמו שמחה ארליך, הנהיג בארץ.
כתבות של מגזין החדשות ערב ששי בערוץ 13, מספרים את הסיפור מנוקדת מבט חברתית. מצד אחד: רציחות ופשע משתולל בנהריה בצפון, בנתניה במרכז - ומצד שני הפרשה של חוק נתניהו וטקסי הזיכרון לרבין. מצד אחד, דברים מהותיים וחשובים מאין כמוהם - שכרוכים בחיי אדם ובאיכות החיים שלנו כאן, מצד שני ברבורים בלי סוף, שלא באמת נוגעים לחיים שלנו בכלל. ויכוחים פילוסופיים לפוליטיקה ותככים מטופשים, לעומת עניין של חיים ומוות ואיכות חיים.
זה גם, בסופו של דבר, יביא לתוצאה הידועה מימים ימימה: הפניית משאבים עצומים לפרשות חסרות מהות ועניין ציבורי, פוליטיקה לשמה, ומצד שני, חיי אדם ואיכות החיים פה - שמופקרים. זאת בשל חוסר הפניית תקציבים לכוחות המשטרה ואכיפת החוק, לאגפיהם השונים, דבר שמביא את המשטרה להיות חסרת אונים מול הפשיעה, ואת הפרקליטות (כולל אפילו בתי הסוהר, שלא מסוגלים להכיל את כל האסירים) לתורמת לפגיעה הקשה כל כך באיכות חיינו פה.
אולי סוף-סוף יקום איזה פוליטיקאי ויבין את זה, וינווט את המשאבים בהתאם לחשיבותם ולא בהתאם להד התקשורתי והפוליטי שהם מעוררים. שהרי מה אכפת לפוליטיקאים חוץ מאשר מדעת הקהל, ועד שהציבור המטומטם לא יתעורר וידאג לעצמו, הוא ימשיך לסבול.
ולסיום, עוד רצח אחד לקינוח. מסילתי, עבריין נתנייתי שלא יכול היה לשאת את זעמו כנגד איזה ילד שפגע בו לפני שנים, בא לנקום במשפחה, אחרי שלא הצליח בפעם הראשונה, חזר בשנית, עם אקדח טעון. הוא ירה ישירות, מול כל בני המשפחה, שהיו אסופים באירוע משפחתי. לגודל הנס, האקדח לא עבד והוא ניסה להימלט, אבל בני המשפחה השיגו אותו ולא נתנו לו צ'אנס לחזור כדי לסיים את המלאכה, הם עצמם הרגו אותו.
זה המקום כמובן, להתבכיין ולטעון שאוי אוי אוי חבל על הנרצח, שאפשר היה לנטרל אותו בצורה יותר אלגנטית. אבל, איך שאומרים, אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו. בני המשפחה שהצליחו לנטרל, סופית, את הרוצח (גם אם לא הוציא לפועל את זממו) היו בלהט האירוע, אלו שרצחו, נכון, אבל לא היה להם בררה אחרת.
שום אדם, באותו מצב לא היה נוהג אחרת. תמיד אפשר לבוא מהצד, ולשפוט ולטעון שאפשר היה אחרת. אבל, אפילו בלי לקחת בחשבון את המשטרה, שהיא חסרת אונים ולא מספקת הגנה מינימלית לאזרחים, ברור שמה שהמשפחה עשתה, זה מעשה חסד, לא רק בגלל שהגנו על עצמם, אלא שהוציאו מכלל שימוש רוצח מסוכן לכל אזרח נורמטיבי.
מזכיר לי את הסרט "נס על ההדסון", שבו טייס הנחית מטוס שנקלע לבעיות חמורות, על מימי נהר ההדסון, בלי שאף נוסע ייפגע. אבל הוא הפך מגיבור לנאשם. זאת מפני שוועדת החקירה מטעם מינהל התעופה האמריקנית, קבע שהיה צריך בכלל לנחות בשדה תעופה קרוב, כפי שהורו לו הנווטים. הם ניתחו את המצב, והגיעו למסכנה, שהיה לו די זמן לעשות את זה!
אלא מה? הקברניט הוכיח במשפטו, שוועדת החקירה שדנה בעניין, בישיבות נינוחות, בתנאים רגועים, טעתה בחישוביה. במצב האמתי, הוא הוכיח, שהזמן שנדרש היה לו לשם הגעה לשדה התעופה, היה למעשה הרבה יותר, בגלל הלחץ והנסיבות שהיה נתון בהם!
מרד העבדים
פרופסור מטות, מבית החולים איכילוב, גילתה אטימות לב ואכזריות לשמה, כשבאה לגנות את מחאת המתמחים. שכן מדובר פה בעבדים של ממש, שתנאי העסקתם מתאימים רק לאלו שהיו נהוגים בתקופה שלפני ביעור העבדות. הפרופסורית לא מתביישת להצהיר בפומבי ובצורה בוטה, על כעסה שהמתמחים פגעו ברפואה. מבחינתה הצורה חשובה יותר מהמהות. העיקר שהמערכת תעבוד, בלי קשר למתמחים המסכנים, הנאלצים להשתעבד לה ופוגעים בבריאות עצמם. היא בטח מרגישה כמו איזה בעל אחוזה, בדרום ארה"ב של פעם, שרואה במתמחים עבדים שלה, רכוש פרטי.
כבר ראיתי פרופסורים בכירים, שמתנהגים בצורה נבזית. כשלמדתי באיכילוב רנטגן, בסוף שנות השבעים, הייתה קיימת בקומה העליונה, מחלקת נירוכירורגית, בראשות פרופסור, שנראה כמו איזה בטלן מהרחוב. באחת הפעמים שירדתי במעלית עם הפרופסור ועוד כמה מתמחים, העיר אחד המתמחים לפרופסור שעישן, כמנהגו, במעלית: אסור לעשן במעלית. הפרופסור זעם כל כך על המתמחה, שביקש לדעת את שמו ואז הזדהה ואמר ש"ידאג" כבר למתמחה.
מיותר לציין שהמתמחה היה ממש בהלם וניסה לפייס את הפרופסור, שכמובן לא ניתן היה לזהות בדמות הפשוטה הזאת, את היותו ראש מחלקה חשוב ביותר בבית החולים...
