אני לא אוהבת להחנות את מכוניתי בלילה במגרש החנייה המרווח הנמצא מאחורי ביתי, אם כי הוא מכוסה אספלט ונוח לחנייה. בלילה לא נעים להחנות שם, חשוך ויש לי הרגשה, שכל דקה יכול מישהו לקפוץ עליי מאחור ולצעוק: "התיק או הסכין, תבחרי"! ואז הייתי חושבת על תכולת התיק שלי: ליפסטיק, ממחטה, פלאפון והארנק של הכרטיסים: שני כרטיסי אשראי (שלא "עובדים"), כרטיס סינמטק, כרטיס תיאטרון ירושלים, כרטיס קולנוע "לב סמדר", כרטיס מוזאון ישראל, כרטיס לאופרה, כרטיס אזרח ותיק, כרטיס קופ"ח מאוחדת, כרטיס ירושלמי, כרטיס מתנה ועוד כמה כרטיסים שאני סוחבת כל יום בתיקי ולא יודעת מדוע הם שם... הו, שכחתי, גם ת.ז. עם תו ירוק עדכני, "מציאת החודש" עד להודעה חדשה!

וסיבה נוספת לא להחנות בחניון את המכונית בלילה היא, היצורים שמסתובבים שם, מלבד החתולים, בכל הגדלים והצבעים, העורבים והדרורים, שהם דרי מגרש החנייה הקבועים.

לילה אחד, חניתי בחניון וכשפניתי ללכת לביתי, ראיתי יצור עגול כמו כדור גדול הפוסע מתונות במרחק מטר ממני. הבטתי בו בסקרנות אין קץ, הייתי בטוחה שאין זה כדור, אך מה זה יכול להיות? אימצתי עיניי לראות מי היצור הזה, ופתאום הוא נעצר, הפנה את ראשו אליי... אלוהים שישמור, היה זה דורבן ענקי! רק זה עוד חסר לי. איך הוא הגיע לכאן, לחניון השורץ חתולים המשחרים לטרף בלילות? הבטנו זה בעיניי זה, שנינו פוחדים אחד מהשני, וכשראה שאין ממני סכנה, המשיך בדרכו, אך בצעד מזורז. כבר העדפתי את הגנב, שלבטח היה יוצא ממני בידיים ריקות, מאשר לחטוף את כל הקוצים של הדורבן הענקי הזה בכל חלקי גופי.

ובכן, מצאתי עצמי מחפשת מקום חנייה בסמטה שמול ביתי והנה, בת מזל אני, מצאתי מקום חנייה, היחיד שנותר בין שורת המכוניות החונות! אמדתי בעיניי את המרחק שבין שתי המכוניות ושאלתי את עצמי, האם מכוניתי הגדולה תהיה מסוגלת להידחק בין שתי מכוניות כשיש רק מספר סנטימטרים מהמכונית לפניי ואותו מרחק מהמכונית החונה מאחוריי?

ג'נטלמנים בשחור

איך שיורד הערב, אתה יכול לראותם הולכים מהר, לאן? רק הם יודעים. חבורות, חבורות של צעירים חרדים. הם הולכים בקבוצות של שניים, שלושה, חמישה, פוסעים בצעדים רחבים ומהירים, כאילו איחרו לתפילה או למסיבה ועליהם להזדרז כדי להגיע בזמן. אף פעם לא ראיתי אותם הולכים בנחת, גם אם הלכו ל"סופר 24" הנמצא במרחק מספר מטרים מהם.

ובכן, שמחתי לראותם, שלושה צעירים, גבוהים, דקי גזרה וללא חתימת זקן. על ראשם נחה כיפה שחורה ופאות מסולסלות קישטו את שני צדי פניהם. שניים מהם היו בעלי שיער שחור והשלישי, בעל שיער אדמוני מתולתל שהרכיב משקפיים. לבושים בבגד חגיגי: נעליים שחורות בורקות, מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ומעיל שלושת רבעי, סגור בכפתור אחד. הם נראו כמו שלושה חתנים ותענוג היה להביט בהם. חשבתי בלבי, בטח הם חו"לניקים, ואכן, שמעתים מדברים ביניהם בהתרגשות באנגלית ובעברית בערבוביה.

"סליחה, אתם מוכנים לעזור לי"? שאלתי. השלושה הפנו ראשיהם אליי באחת, מפסיקים את שיחתם הערה ובוהים בי, כאילו נפלתי עליהם מן השמיים. "חברים, תעזרו לי בבקשה להחנות את המכונית".

"הו, בסדר, אוקיי", אמרו, מתעוררים משיחתם ומפנים אליי את תשומת לבם, "ברצון". "המקום צר מדי", קבע האדמוני, אחרי שאמד בעיניו הממושקפות את מקום החנייה של המכוניות מקדימה ומאחור. "זה לא ילך"! פסק. "אני חושב שהיא תצליח להיכנס, אמר אחד משני הנערים כהי השיער". "אתה צודק"! החרה אחריו השני. "בואי, גברת", אמר המכוון. "תתקדמי קצת קדימה, ועכשיו רגע... תתקדמי עוד קצת, Great!, ועכשיו תיסעי לאט לאחור...".

"חבל על הזמן", אמר האדמוני, "היא לא תצליח, למה אתם מתעקשים"? "היא תצליח", אמר השני בחום. "ועכשיו תסובבי את ההגה לימין, סליחה, לשמאל. לאט, גברת, שלא תפגעי במכונית שלפנייך, That's good, תיסעי עוד קצת...".

"אתה רואה"?, אמר האדמוני, "היא עלתה עם הגלגל על המדרכה וזה לא בסדר. אמרתי לכם, זה לא ילך, אנחנו סתם משלים אותה. המכונית שלה גדולה ולא תצליח להיכנס בין שתי המכוניות! It's Unbelievable כמה שאתם מתעקשים על דבר ברור כל כך".

"תראי, גברת", "תצאי מהחנייה, זה לא טוב שעלית על המדרכה", אמר המכוון והיטה ראשו בתנועה קלה לעבר האדמוני. "הוא צודק, זה לא בסדר. בואי ננסה עוד הפעם". האדמוני עשה תנועת ייאוש בידו והתרחק שני מטר מאתנו, כאילו אמר, אני לא רוצה להיות חלק מעניין שאין לו כל סיכוי.

"תיסעי קדימה, עוד קצת, כך, Great! ועכשיו, תיסעי אחורנית לאט ואל תסובבי את ההגה עד שאומר לך. ואתה", פנה אל השני, "תעמוד בצד המדרכה ותשגיח שהיא לא תעלה עליה שוב". "בסדר", ציית השני וקפץ לצד המדרכה. "חבל על המאמץ", אמר האדמוני והביט סביבו, אולי ימצא דבר מה יותר מעניין מאשר להביט בהנחיית אישה להחנות את מכוניתה. בטח חשב בלבו, מדוע היא לא קונה מכונית קטנה יותר במקום המכונית הגדולה הזאת שיש לה ובכך תחסוך לעצמה צרות בחנייה?

"גברת, עכשיו תסובבי את ההגה שמאלה, כן, לאט... נכנסת! תיישרי רק את ההגה", צהל המכוון והשיק כפיים עם השני. "אתה רואה שהיא הצליחה"? אמר השני לאדמוני, שעמד בצד סמוק למראה החנייה המדויקת.

נשיקה באוויר

"הו, תודה חברים". "זה בסדר", אמרו וחייכו חיוך שמח בעיניים נוצצות על שהצליחו במשימה כמעט בלתי אפשרית וכבר פנו ללכת. "רגע, חברים, רגע...", קראתי אחריהם. "יש לי משהו לתת לכם", מיד קפצו השלושה ליד חלון מכוניתי והביטו בסקרנות כיצד אני מחטטת בתיקי ושולפת מתוכו חפיסת שוקולד, עטופה בנייר משובח וכרוכה בסרט צבעוני. "בבקשה", אמרתי והנחתי את החפיסה בידו של המכוון. "זה שוקולד עבורכם, תודה חברים, עזרתם לי מאד".

"תודה, גברת, תודה". "Thank you very much", אמר השני והפריח לי נשיקה באוויר. מיד הבנתי שהם לא כמו החרדים "שלנו", שמסייעים בידי מתי שאני מבקשת. הם לא היו מעזים להפריח לי נשיקה גם אם היו מאוד שמחים לקבל את המתת.

הבטתי באדמוני, שעדיין היה סמוק ונבוך: "תודה לך, גברת" אמר, והשלושה פרשו לדרכם עולצים ופותחים את חבילת השוקולד שנתתי בידם.

חייכתי בדרכי לביתי וחשבתי, מה קרה בסך הכול, החניתי את המכונית בעזרת שלושה ג'נטלמנים חרדים, נו, אז מה. הרי זה קורה לכל אחד מאתנו בכל יום שני וחמישי, אז על דבר קטן כזה כותבים סיפור?

כן! השבתי לעצמי. למי עוד קרה מקרה דומה, שיסייעו לו להחנות את המכונית שלושה חרדים צעירים ונאים, מצוידים בחיוך צחור שיניים, דקי גזרה, הלבושים כמו חתנים בבגד אלגנטי ואפילו מפריחים לעברי נשיקת תודה? אם קרה מקרה דומה לזה למי מן הקוראים, שיקום!