הכוח הנעלם

למרות שידו נקטעה במלחמת ההתשה בסיני, התגייס עמוס לוריא למילואים במלחמת יום כיפורים, והפך לקצין מבצעים (קמב"ץ) בגדוד האחרון של טנקי שוט-קל (דגם של צנטוריון), שהוקם תחת פיקוד סא"ל עמוס כץ (לימים - תא"ל וקצין השריון הראשי). לגדוד לא היה מספר, אלא נקרא, "כוח עמוס". הוא נע צפונה, והצטרף לחטיבה 7 בפיקוד אל"ם אביגדור בן-גל-ינוש.

כבש עם פלגת מילואים של סיירת מטכ"ל בפיקוד רס"ן יורם-יורי כהן את מזרעת בית-ג'אן בצפון "המובלעת הסורית" (אזור שכבש צה"ל בבשן שממזרח לגבול ישראל-סוריה בצפון הגולן במלחמה). זה היה הניסיון השני לכבוש את הכפר לאחר שכוח יוסי בן-חנן מחטיבה נסוג ממנו. במהלכו נפצע עמוס כץ, והקמב"ץ עמוס לוריא, שהיה בזחל"ם, נטל את הפיקוד עליו, עד השלמת כיבוש הכפר. לאחר מכן נשלח כוח עמוס לעזור לחטיבת השריון 205 "אגרוף הברזל" בפיקוד אל"ם יוסי פלד לבלום את דיוויזיה 3 מכוח המשלוח העירקי, שאיימה להסיג את כוחות צה"ל מ"המובלעת".

בכיבוש מזרעת בית-ג'אן ובהגנה עליו ובקרב מול דיוויזיה 3 העירקית נפלו שמונה-עשר מאנשי כוח עמוס ושני אנשי מילואים של סיירת מטכ"ל. למרות זאת, מביטים אנשי כוח עמוס לאחור בחמיצות, כיוון ששמם נפקד ממורשת הקרב של צה"ל במערכה על הגולן ביום הכיפורים. כוח עמוס פורק אחרי המלחמה, ואנשיו ומפקדיו הלכו איש-איש לענייניהם. "עם פיזורו, בהעדר יחידת-אם, נשתכח מלב סיפור לחימתו ההירואית, כאילו נמחק מספרי ההיסטוריה", כתב לוריא.

רק במלאת ארבעים שנה למלחמה החליטו ותיקי כוח עמוס לעשות מעשה, ולתעד את חלקם בקרבות יום הכיפורים. את התחקיר המפורט שעשו לקח עמוס לוריא, וכתב (תחת שם-העט עמית ליאור) את תולדות כוח עמוס. "במובלעת הסורית, מלחמתו של 'כוח עמוס'" (סטימצקי, 2021), ספרו, הושק השבוע, כארבעה חודשים לאחר פטירת מחברו בטרם-עת, ב"יד לשריון" בלטרון בהשתתפות רבים מאנשי כוח עמוס, בני משפחות הלוחמים והנופלים ומפקדים בכירים בסדיר ובמילואים.

את אי-הנחת מהיעלמות כוח עמוס ביטא בלשון המעטה לוריא באריכות בספרו, ואביגדור קהלני, שהחלים תודה לאל, ניסה להרגיע את אנשי כוח עמוס, ולפייסם. לדבריו, מורשת הכוח הנה חלק ממורשת גדוד 71 בחטיבה 7 כיום.

לוריא עשה צדק עם כוח עמוס, כיוון שאף גורם אחר לא התעניין בסיפורם ובכוחם הנעלם. מיד אחרי המלחמה דיברתי עם סא"ל גיא יעקובסון המנוח על ההיסטוריה הלקויה של צה"ל, וטענתי, שזה לא במקרה. עד היום לא תועדו כלל כמה חטיבות, שלחמו במלחמת הקוממיות (4, 8, 9 - לדוגמה), ותיעוד מלחמותינו אחריה לוקה מאוד בחסר. זה מבטא זלזול תהומי בחיילים. יעקובסון - מג"ד שריון ביום הכיפורים, שהיה אז בכיר במשרד הביטחון - שאלני מה הפתרון, ותשובתי הייתה כפולה: יוזמה והכנסת תיעוד המלחמה/פעולה לחובות מפקדי היחידות. ביוזמה התכוונתי, שהיחידה צריכה לפעול ביוזמה וביצירתיות להנציח את מעלליה, ולא לחכות לתשבי, שיעשה זאת במקומה.

ספרו של לוריא (עמית ליאור, כפי שבחר לכנות את עצמו, ואיש אינו יודע מה סיבתו) מאושש את מסקנותיי. מי ייתן ויחידות אחרות יידעו לעשות זאת מיד אחרי מלחמה/פעולה ולא 48 שנה אחר-כך. ללוחמים מגיע, שייזכרו.

העשוּראא שלהם

כמנהג השיעים, נוהג השמאל הישראלי לחגוג את עשוּראא, ולהתאבל ביום רצח יצחק רבין, קדושם הנרצח, להשמיע נהי ובכי, וליילל על עתיד הדמוקרטיה כאילו היא מעניינת אותו יותר מקליפת השום. את התאתבּיר (פגיעה בגוף המאמין, כולל הצלפות וחיתוך פניו) מפנה השמאל בהתחסדותו כלפי מי שאינם מסכימים עִמו - כלומר, רוב העם היהודי היושב בציון.

מה לעשות?! אחרי יותר משני עשורים וחצי פחות ופחות ישראלים מאמינים בבלוף, שנקרא "מורשת רבין". הרי האיש לא למד ולא כתב, וגם במקצועו - איש צבא - לא הבריק, והודח שלוש פעמים, לפחות, על ביצועיו הקרביים הכושלים כמפקד. את הנאום החשוב בחייו (בקיץ תשכ"ז באמפיתאטרון של האוניברסיטה העברית בירושלים בהר הצופים) כתב לו מרדכי בראון, שהיה קצין החינוך הראשי בצה"ל; את ספרו היחיד, "פנקס ש̤רות", כתב דב גולדשטיין; ואיתן הבר חיבר את מרבית נאומיו.

המורשת היחידה של רבין הנה משפט הזהב שלו, בניצחונו בבחירות: "אני א̤נו̤ט". תרגום לעברית - גוף: מדבר, בניין: נפעל, השורש: נ-ו-ט. כלומר, ינווטו אותי; וכך אכן איתרע בכהונתו השנייה כראש ממשלה. הישגו היחיד של רבין הנו אסון אוסלו, שלא יזם והולך אליו כשור לטבח, ובגינו קיבל מהפרלמנט האנטישמי באוסלו את פרס נובל לשלום יחד עם הארכי-רוצח יאסר ערפאת ועם הארכי-שקרן שמעון פרס (שני האחרונים גם היו מטרידים מיניים ידועים). ההסכם הוליד מאות יהודים נרצחים ומאות יהודים פצועים ("קורבנות השלום", קראו להם, ברוב חוצפתם, שופרות התעמולה של ממשלתו), הציל את יוקרתו הגוועת של ערפאת, דרדר את מצבה האסטרטגי של ישראל, וכמעט הובילהּ אל עברי פי-פחת. עד היום אנחנו סובלים מנזקיו.

בשליחות ממשלת רבין, דיכאו המשטרה והשב"כ בפראות את ההפגנות נגדו ונגד ההסכם המתועב, שהמיט עלינו, חנקו את חופש ההפגנה ואת חופש הביטוי, ותלשו שלטי מחאה מחצרות של בתים פרטיים. למרות זאת, ערב הירצחו, נזכיר, הגיע הפופולריות של רבין לשיא השפל, ונראה היה, שבנימין נתניהו והליכוד יביסוהו בבחירות בישיבה זחוחה.

ולא נזכיר את הנאצות, שהשמיע רבין, כהרגלו, נגד מתנגדיו, גם מעל דוכן הנואמים בכנסת. כמעט שכחתי את מופע האימים שלו, כשגרירנו בוושינגטון: במסיבת יום העצמאות הוא התרברב, באזני עובדי השגרירות ואורחים, על פשע המלחמה, שפיקד עליו בתש"ח, והוא הטבעת אניית הנשק "אלטלנה" והירי בניצוליה.

אחרי מותו, הִנדסו נבזים את זכרו כגיבור, כמדינאי, כ"מוח אנליטי", כמצביא וכמנהיג מדהים, שעמד להביא עלינו שלום. את המסר השקרי לימדו, ומלמדים עדיין, בבתי-הספר, בתנועות הנוער ובאוניברסיטאות, וכל מי שניסה לערער על תדמית הכזב, נענש. דיבורים על התמוטטותו באפריל 1948, כמח"ט "הראל", ובמאי 1967, כרמטכ"ל, על הרגליו לעשן ולהתבסם ועל אלימותו הלשונית הוכחדו בסגנון, שלא היה מבייש את עורכי האנציקלופדיה הסובייטית, או הצפון קוריאנית. בניגוד למציאות, תואר רבין כצבר אולטימטיווי, והעלית, התקשורת וכמובן, ותיקי הפלמ"ח התגייסו להפיץ ברבים את תדמיתו המסולפת. רבים וטובים התקרנפו אז, ועד היום אין בהם העוז להודות, שטעו בהערכתם אליו.

בני משפחת רבין הפכו לכלי חשוב בהִנדוּס התודעה הציבורית אודות רבין - מבצע, שעדיין עולה מיליוני שקלים בשנה - גם למשלם המיסים הישראלי. את רוח הדברים מאפיינים שני מוטיבים: 1. הימנעות משפחת רבין, ובעיקר, לאה, אלמנתו, ודליה, בתה, מתביעה לבדוק את העובדות באירוע הרצח. 2. הסתה פרועה ובלתי-פוסקת נגד הימין ונגד הציבור הדתי-לאומי.

רבין הפך בעיני השמאל לקדוש, ונעשה מאמץ בלתי-נלאה להַאֲלָהָה (ד̤איפיקציה) שלו עד כדי גיחוך: פחיות הנרות, שהדליקו לזכרו לאחר מותו, נאספו בקדושה ובחרדה, והועברו למשמרת לארכיון המדינה יחד עם מסמכים שונים על רבין (שיש שמועות על דרכים נלוזות לאיסופם). הם גנוזים שם מי יודע עד מתי - כלומר, מוסתרים מהציבור. כנראה, יש סיבה טובה ביותר להסתירם ... איתן הבר, ראש לשכתו, היה אחראי לגניזת רבין, ורק לו הייתה גישה חופשית אליה. הבר נפטר לפני שנתיים, ומעניין למי הוריש את הבעלות על גניזת רבין.

דוגמה מצוינת להסתה הקבועה והפרועה בפסטיבלי העשוּראא של השמאל הישראלי הנם דברי יונתן בן-ארצי באזכרה הממלכתית השנתית דלת-המשתתפים לסבו, לפני כעשרה ימים. אליהם התווֹספו דבריו הנואלים והמסיתים של יהיר לפיד בטקס, המצטרפים לעוד "פנינים", שפלט אי-כבוד השר, במעט החודשים, שחלפו מאז הקמת ממשלת הזדון, המבוססת על כזב ועל מרמה.

והעם, מה הוא רוצה - כנאמר, "קול המון כקול שדי" (Vox populi, vox Dei)? מארגני העצרת השנתית טוענים, שלא הצליחו לגייס די כספים להרים את מופע האימים השנתי של ההסתה בכיכר רבין בתל אביב. דווח, כי רק 188 איש תרמו למען המופע, שהיה אמור להיות שיאו של פסטיבל השנאה וההסתה השנתי. עם זאת, נודע, כי רק מעטים התכוונו להגיע לעצרת בכיכר השנה. המארגנים, לעומת זאת, הקדימו להודיענו על ביטול העצרת בכיכר כבר השנה, ובשנים הבאות לא יוכלו לקיימה, תודה לאל, עקב סגירת הכיכר לעבודות הרכבת הקלה.

הרמטכ"ל כותב

רא"ל אביב כוכבי, הרמטכ"ל, כתב ספר על מנהיגות, והתכוון לפרסמו באמצעות ההוצאה לאור של משרד הביטחון, לקהל הרחב, ויפי-נפש זעמו, וצרחו. ראשית, כנראה, קינאו בכוכבי, שיודע לכתוב ולא רק לקשקש. יכול להיות, שחששו פן יפיק כוכבי כמה אגורות ממכירת ספרו לציבור. היו צדקנים, שתמהו מתי היה לכוכבי הזמן לכתוב את ספרו. סופו של דבר, היצירתיות הביקורתית עבדה במרץ שעות נוספות, וכוכבי משך את בקשתו לפרסם את ספרו לציבור, והוא יופץ רק בצבא.

ראשית, אני מצטער מאוד, כיוון שמעניין לקרוא מה חושב רמטכ"ל מכהן (למרות שמהיכרותי עם עולם ההוצאה לאור, אני סבור, שספרו היה אמור להתפרסם רק אחרי שיפרוש). לעומת רמטכ"לים, שלא היו מסוגלים להפיק דבר מחשבה מפיהם/עטיהם, מצטייר כוכבי כאיש יצירתי וחושב, שיודע עברית, ויודע להתבטא היטב (מבלי להקריא דברים, שלא הבינם מהטלפרומפטר). שנית, אני שמח, שנמצא בצבאנו קצין, שיודע לכתוב. לאחד מקודמיי בעריכת "מערכות", כתב-העת המקצועי של צה"ל, שמורה זכות יוצרים על האמרה הרעה, "אם הוא קצין בקבע, חובת ההוכחה עליו, שהוא יודע קרוא (לא מוסף ספורט) וכתוב".

מעט מאוד רמטכ"לים, אלופים וקצינים בכירים ישראלים כתבו במהלך שירותם דבר בעל ערך, שאינו עוסק בהלל עצמי ובהטלת רפש על יריביהם. המעלעלים בגיליונות "מערכות" (החל להופיע בספטמבר 1939) ימצאו רק קומץ מאמרים, שפרסמו גנרלים ישראלים (ואת רובם, כנראה, כתבו עבורם כפיפיהם, או אקדמאים במילואים ...).

לדעתי (ואני שייך לזן נכחד), שיא ההבנה של חומר תיאורטי ושל חומר מקצועי הינו כתיבת משהו מקורי בנושא. זה נכון במדעים, זה נכון במדעי הרוח והחברה, וזה נכון במדעי הצבא. לפיכך, כתיבה בענייני צבא הנה ביטוי לשליטה מיטבית בחומר הצבאי - תיאוריה ומעשה גם יחד. כידוע, קצינים בכירים, ובעיקר, גנרלים, אינם צריכים כוח שרירים, אלא, בעיקר, כוח מוח. לכן, למשל, מקבל קצין בצבא האמריקני, שפרסם מאמרים על עניינים צבאיים, נקודות זכות בהגיעו לוועדות מינויים. דרך אגב, קצינים ונגדים אמריקניים בכל הזרועות גם נדרשים לקרוא מדי שנה כמה ספרים מרשימת ספרות מקצועית, שמכינות מפקדות הזרועות.

הרמטכ"ל כוכבי הודיע לפני יותר משנה על הנהגת חובת קריאה כזו גם לקציני צבאנו. ולהשוואה: בזמנו, המיר רא"ל רפאל איתן-רפול את המענק הכספי לספרות מקצועית בכמה ספרים בענייני צבא, וזכה לקיתונות של זעם, של ביקורת ושל חרפות מאנשי הקבע של צבאנו המהולל. וכדי ביזיון וקצף - הפרקליטות הצבאית פטרה את קציני צה"ל מהחובה לשלם עבור מנוי ל"מערכות" (כזכור, כתב-עת לענייני צבא), בתואנה, שלא כל הקצינים מתעניינים בענייני צבא; ולכן, אי-אפשר לגבות מהם דמי מנוי על כתב-עת, שלא ביקשו לקוראו.

סוגרים בלבד

פלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת השריון 7, שהוקמה עם החטיבה במאי 1948, נסגרה יחד עם כל הפלס"רים בשריון, והחטיבות יפעלו ללא סיירות חטיבתיות. בינתיים מקימים פלוגות חשיפה-תקיפה, ומתוכנן, שצוותיהן (שאינם סיירי שריון!) יצורפו בסבבים של שמונה חודשים לחטיבות השריון. כלומר, לא יהיו קבועים (אורגניים) בחטיבות, לא יתאמנו אתן, ולא יכירו את אנשיהן. גישה כזו יכולה להזיק במלחמה כיוון שתשבש את שילוב הסיירים (ואין כל חשיבות לשם יחידותיהם) בפעולות השריון.

תצפית הנה יסוד בחיי אנוש וכמובן, בקרב. זאת, כיוון שאנחנו מגיבים למה שקולטים חושינו, ופועלים בהתאם למידע, העומד ברשותנו. התרגולת הבסיסית של חייל בקרב הנה "פזצט"א": פּוֹל, זחל [כלומר, תפוס מחסה], צפה [באויב], טווח, [ורק אז פתח ב]אש. כלומר, מבוססת תצפית. הכוחות ומפקדיהם חייבים לדעת מה עומד לפניהם ("מ̤עבר לגבעה"), ולא לפעול בשיטה העקובה-מדם, "ניסע עד שניתקל באויב, ושם הוא נמצא" (דברי מפקד בכיר, שראיינתי לצורך מחקרי על הסיור בשריון במלחמת יום הכיפורים). על חשיבות הסיור בכוח שריון משולב כתבו כמה מפקדים בצה"ל, והרחיב בנושא אלוף משה בר-כוכבא-בריל בספרו, "מרכבות הפלדה". מרשל גאורגי ז'וקוב הסובייטי קבע, "להילחם בלי להכיר נתוני שטח ואויב משמעותו לתפקד ולרוץ בעיניים קשורות, ואנו רוצים להילחם תמיד בעיניים פקוחות".

לכאורה, "תצפית" הנה סבילה, ו"סיור" הנו פעיל. הסיור מנסה להרים את המסך, שפורס האויב על פעולותיו ועל מקומו, ולהביא את המודיעין הקרבי במהירות ובמקצועיות לידיעת המפקדים, כדי שיידעו מה קורה לפניהם. הוא עיני המפקדים ואזניהם.

פלס"ר 7 הנה יחידת הסיור הוותיקה ביותר בשריון הישראלי, והתקיימה כמעט ברציפות מהקמתה כיחידה סדירה. סיירות אחרות הוקמו אחריה (חלקן מאנשי מילואים, ששירתו בפלס"ר 7), או לא התקיימו ברציפות. לשריון ולצה"ל יש יחס מעורב לסיור, ורוב הזמן הוזנח הנושא, ובעיקר, הסיור בשריון. כך, אבד הרבה מהזיכרון הארגוני - ניירת מקצועית, ספרי הדרכה, תרגולות, אימונים, תרגילים וסיירים מנוסים. זה קרה גם מפני שהשריון זלזל במקצועות החי"ר, ושילם על כך מחיר עקוב מדם במלחמות ישראל. לעומת זאת, חשוב לציין דווקא עכשיו, שההצלחה הכבירה והמפתיעה של השריון (חטיבה 7 הסדירה) במלחמת סיני התבססה דווקא על הישג של פלס"ר 7, שגילתה את מעבר אלדייקה, שדרכו עברה חטיבה 7, ולחמה בקרבות אבו-עגילה.

מושחתים, נמאסתם

כחצי מיליארד ששקל יינתנו לח"כים - כאתנן עבור הצבעתם עבור תקציב המדינה. אז שלא יספרו לכם שקרים וסיפורי סבתא, שאין כסף לממן את הדרוש ואת החיוני - למשל, תרופות, כבישים, או בתי-חולים. את האתנן קיבלו השנה ח"כים (כדברי ח"כ יהיר לפיד בכנסת בדיוני התקציב לפני שלוש שנים) עבור תחביביהם - למשל, טיפוח חתולי רחוב. אז קרא לפיד לכסף הזה, שחיתות; והפלא-ופלא, פתאום, כשלפיד בשלטון טוהר בניד-עפעף, והוכפל פי כשלושה. מושחתים, נמאסתם!