החטא הגדול ביותר של נתניהו

לדור שלי, ילידי שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, יש סיכוי לגמרי לא רע לעשות את מה שככל הנראה יהיה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית: להוריש לילדינו את העולם במצב גרוע מזה שקיבלנו אותנו. אכן, בפרפראזה על דבריו של רונלד רייגן לסטודנטים מתפרעים ב-1968, לא נולדנו לעולם של מחשבים אישיים ואינטרנט, טיסות לירח ותיירות לחלל – אלא המצאנו את כל זה. אבל אנחנו גם אחראים למשבר החמור ביותר המאיים על בני האדם מאז המבול: שינויי האקלים.

אנחנו אחראים, גם בגלל שהדור שלנו זיהם את כדור-הארץ והגדיל את החור באוזון בצורה חסרת תקדים, וגם בגלל שהדור שלנו הוא הראשון שיודע היטב עד כמה התוצאות של מעשיו חמורות – ולא עושה די הצורך, אם בכלל, כדי להימנע מהן ולתקן אותן. בהסכם פריז, לפני שש שנים בלבד, נקבע יעד של הגבלת ההתחממות בסוף המאה הנוכחית למעלה וחצי ביחס לעידן הטרום-תעשייתי שבאמצע המאה ה-19. כעת התחזיות מדברות על קושי רב להשיג יעד זה, עם אפשרות ממשית של שתי מעלות ואפילו יותר.

חייבים להבין, שכל עשירית מעלה היא קריטית ועלולה להיות קטלנית. ההבדל בין מעלה וחצי לשתי מעלות הוא ההבדל בין שטפונות, בצורות, הצפות וסערות שאיכשהו דומות למה שאנחנו מכירים, לבין כאלו שיהיו הרבה יותר הרסניות והרבה יותר תכופות. כל הדוחות וכל המחקרים מובילים לאותה מסקנה: כדור-הארץ בדרך לאסון, בו שטחים נרחבים יהפכו לבלתי ראויים למגורי אנוש, משאבים חיוניים יהפכו לנדירים יותר ויגררו עימותים ומלחמות, עשרות מיליונים ייעקרו מבתיהם, בעלי חיים ייעלמו.

ברור לגמרי גם מה צריך לעשות: להגיע כמה שיותר מהר למצב של אפס פליטת גזי חממה, הנוצרת משימוש בדלקים מאובנים – נפט, פחם וגז טבעי. במקביל, צריך להיערך לתוצאות הבלתי-נמנעות של ההתחממות שכבר מתרחשת, ואשר חלקן כבר מתרחשות לנגד עינינו. אבל כמעט כל מדינות העולם מבטיחות הרבה ועושות מעט, מעדיפות צרכים פוליטיים מיידיים על פני צרכים חיוניים עתידיים ומאפשרות למצב להחמיר עוד יותר.

משבר האקלים הוא גלובלי, הוא לא ייעצר בגבולותיה של אף מדינה ואי-אפשר להילחם בו באמצעות סגר, מסיכות וריחוק חברתי. לצד זאת, הוא מורכב ממאות משברים מקומיים, כאשר כל מדינה נושאת באחריות משלה גם למתרחש אצלה וגם להשלכות של מעשיה ומחדליה על האזור בו היא שוכנת ואפילו על העולם כולו. מעבר לכך, חובתה הראשונה במעלה של כל ממשלה היא להבטיח את חייהם, בריאותם ורווחתם של תושביה – ומשבר האקלים כולל סיכונים ברורים וישירים לכל אלו.

ישראל אינה ערוכה להתמודדות עם שינויי האקלים – זו הייתה מסקנתו החד-משמעית של מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, בדוח מיוחד בן מאות עמודים אותו פרסם השבוע. בעוד העולם מתאמץ להוריד את שיעור פליטת גזי החממה, היעד הישראלי הרשמי מדבר על עלייה שלה. בעוד העולם מתאמץ להגדיל את חלקה של התחבורה הציבורית על חשבונה של התחבורה הפרטית, בישראל דווקא האחרונה נמצאת בעלייה. בעוד בעולם רכב חשמלי מהווה אחוזים רבים מכלל השוק, בישראל הוא 0.05%. בעוד נשיא ארה"ב ממנה דיפלומט ותיק ובכיר לנציגו בתחום שינויי האקלים, בישראל הוקמה מנהלה במשרד האנרגיה שלא קיבלה תקציב, משאבים וסמכויות.

איך דבר כזה קורה במעצמת היי-טק, במדינה שיודעת ליישב את המדבר, אצל עם המתגאה בכך שהפריח מחדש את מולדתו העתיקה שהפכה לשממה? כי כידוע לכולנו, זוהי גם מדינת הפרטץ' וה"סמוך", הדחייה למחר וה"יהיה בסדר", האלתור והשליפות. הדרך הנכונה היחידה להתמודד עם שינויי האקלים היא בתכנון מדוקדק וארוך טווח, היורד לפרטי הבעיות ומציע פתרונות, המציב יעדים ואבני דרך – ולצידו ניהול קפדני וצמוד, המוודא שהכל נעשה בצורה ובמועד שנקבעו, המבצע תיקונים בזמן אמת ומפעיל את מיטב הכוחות. וזה הכי לא-ישראלי שיש.

ויש עוד נקודה: התקשורת, בגדול, מתעלמת ממשבר האקלים. דוח המבקר קיבל כותרת או שתיים, ולא במקומות בולטים, ואז נעלם. ברור לחלוטין שמדובר בשיקולי רייטינג: הנושא הזה הרבה פחות סקסי מאשר "חתונמי", הרבה פחות מרתק מאשר "הישרדות" והרבה פחות מסעיר מאשר פיטורי מאמן מכבי תל אביב. אבל לתקשורת יש גם תפקיד ציבורי וחינוכי, וחובתה להתריע על ליקויים – במיוחד כאלו המסכנים את חייהם של כולנו. בנקודה הזאת, המחדל והכישלון של התקשורת הישראלית חמורים בדיוק כמו של הממשלה.

מעבר לבעיות המוכרות של הישראלי המצוי, חייבים להטיל על בנימין נתניהו את האחריות למצב. הוא היה ראש הממשלה 12 שנים, תקופה ארוכה ביותר במונחים פוליטיים וככזו שהיא די והותר כדי לזהות את הבעיה, ללמוד אותה, לבחון תוכניות, לקבל החלטות ולממש אותן. דווקא משום שלא מדובר בשריפה מיידית שיש לכבות (זוכרים את "הראשון לזהות"?), הרי שהעובדה ששלטונו היה כה ארוך – היא ההופכת אותו לאשם הראשון בכך שישראל נמצאת בפיגור כה עצום בהתמודדות עם שינויי האקלים.

הנה כמה נתונים מתוך דוח מבקר המדינה (ונזכיר, כי אנגלמן היה המועמד של נתניהו לתפקיד ואף נתקל בחשדנות שמא הוא עושה רצונו של ראש הממשלה לשעבר). פליטות הפחמן בשנת 2007 עמדו על 74,982 אלפי טונות, ובשנת 2019 היו גבוהות ב-2% והסתכמו כ-74,441 אלפי טונות. הפליטות לנפש ירדו מ-9.9 טונות ב-2010 ל-8.8 טונות ב-2020 – ירידה של 11%, אך שנת הקורונה הביאה לירידה בכל העולם; בשנת 2017 הירידה הייתה 7% בלבד.

בשנת 2016, האחרונה עליה יש נתונים השוואתיים למדינות OECD, הפליטה לנפש בישראל הייתה גבוהה, לעיתים בעשרות אחוזים, מאשר באוסטריה, בדנמרק, ביוון, בבריטניה, בצרפת, באיטליה, בספרד, בפורטוגל, בהונגריה ובשווייץ; הירידה אצלנו לאורך העשור הייתה מתונה בהרבה מאשר במדינות אלו. בשנת 2030 צפויה הפליטה לנפש בישראל להיות נמוכה ב-18% בהשוואה ל-1990 – לעומת ירידה ממוצעת של 43% במדינות OECD וירידות של 73% ברוסיה, 62% בשווייץ, 49% באוסטרליה, 46% באיחוד האירופי, 45% בארה"ב ו-42% בקנדה. ולבסוף: שיעור הפליטה לקמ"ר בישראל בשנת 2018 היה גבוה משל כל מדינות OECD למעט בלגיה, לוקסמבורג, הולנד וקוריאה הדרומית.

התמונה ברורה: לבנימין נתניהו היו 12 שנים, ובסופן המצב של ישראל גרוע – ולעיתים גרוע משמעותית – משל רוב המדינות אליהן אנחנו רוצים להשוות את עצמנו (נזכיר, שגם ישראל חברה ב-OECD והעולם רואה אותה כמדינה מפותחת מובילה). כשם שהוא דורש, ולרוב בצדק, לקבל את הקרדיט על ההישגים וההתקדמות בתריסר שנים אלו – כך הוא נושא באחריות לכשלונות. והכישלון בתחום האקלים הוא החמור ביותר שלו, מן הסיבות שהסברנו.

בעצם, לא מדובר רק בכישלון, אלא בחטא של ממש. כישלון הוא לעיתים תוצאה של כוח עליון, של מאמצים כנים שלא עלו יפה, של טעויות. חטא משמעותו רשלנות פושעת אם לא זדון. ברור שנתניהו לא הזניח במזיד את תחומי הסביבה והאקלים, אבל הרשלנות שלו בטיפול בהם היא ההופכת את מחדליו לחטא.

נתחיל מאיוש המשרד לאיכות הסביבה ולאחר מכן המשרד להגנת הסביבה. ב-12 שנותיו של נתניהו היו במשרד זה לא פחות מ-11 שרים, כולל נתניהו עצמו. גם אם נתניהו לא מינה את כולם, הוא נושא באחריות הן לתזזיתיות שאפיינה במיוחד את שנותיו האחרונות, והן לכך שאִפשר למפלגתו שלו ולשותפותיה להתייחס למשרד זה בזלזול שכזה. רוב השרים כאן היו זוטרים – או שהתיק ניתן לשותפה בקואליציה או שהליכוד שלח אליו אישים שלא מצמרתו. ושוב: גם אם נתניהו לא נושא באחריות לכל המינויים, הוא זה אשר מינה את שרי הליכוד והוא זה אשר ראה את המשרד כשולי וככזה שניתן להעבירו הלאה.

שנית, וזה העיקר: כפי שמראה אנגלמן, ממשלותיו של נתניהו קיבלו החלטות משמעותיות – ואז לא מימשו אותן. וזה מאוד אופייני לנתניהו: מילים גבוהות במיטב כשרונו הרטורי, החלטות בתופים וחצוצרות – ואז ביצוע חלקי ומעקב אפסי. ככה לא מנהלים, ככה לא מנהיגים. אם משהו באמת חשוב – יודעים כיצד לוודא ביצוע. הפער העצום בין הכרזותיהן של ממשלות נתניהו לבין מעשיהן, כאשר מדובר בנושא כה קיומי המערב כל כך הרבה גורמים, מונח במישרין לפתחו של ראש הממשלה.

כאשר משהו בתחום האנרגיה היה חשוב לנתניהו, הוא ידע היטב להטיל עליו את כל כובד משקלו. הכוונה כמובן למתווה הגז, שהוביל את נתניהו להיות ראש הממשלה הראשון שהתייצב בבג"ץ כדי להסביר את המתווה וחשיבותו, ולבקש מן השופטים להימנע מלפסול אותו.

אני לא מתמצא בפרטים הסבוכים של המתווה, אך הרושם הכללי שלי היה שהוא נחוץ ואף מאוזן. השימוש בגז הטבעי חיוני לכלכלת ישראל, גם כדי להשתחרר מהתלות בייבוא נפט וגם כמקור להכנסות ענק מייצוא הגז. החברות הפרטיות הן שהסתכנו בחיפוש הגז והשקיעו בהפקתו, והן זכאיות ליהנות מרווחיו – לצד הבטחת נתח ראוי למדינה, לה שייכים המשאבים הטבעיים. ובהינתן הטלטלות הפוליטיות שלנו, הגיוני היה מצידן לדרוש לעגן את ההסכם איתן לעשר שנים (למרות שהן נותרו דבקות בו גם כאשר סעיף זה הוסר בעקבות פסיקת בג"ץ).

הבעיה שלי עם נתניהו בהקשר הזה, היא מה שהוא לא עשה. לא ראינו ולא שמענו אותו מקדם מתווה לניצול אנרגיית השמש – התחליף הזמין ביותר והנקי ביותר לדלקים המאובנים, כולל הגז הטבעי. לא ראינו ולא שמענו אותו מקדם מתווה לעידוד התחבורה הציבורית ולמעבר לרכבים חשמליים – התרומה הגדולה ביותר של כל אזרח להצלת כדור-הארץ. לא ראינו ולא שמענו אותו מקדם מתווה להפחתת פליטת גזי החממה – המחויבות הממשלתית החשובה ביותר בתחום האקלים. מאחר שראינו ושמענו היטב את נתניהו מקדם את מתווה הגז, המסקנה המתבקשת היא שכל השאר – החשובים הרבה יותר בטווח הארוך – פשוט לא עניינו אותו. וזו, כאמור, רשלנות פושעת.

הממשלה הנוכחית יכולה וצריכה לעשות הרבה, מעבר לניעור האבק מן התוכניות שלא בוצעו ומעבר לתוכניות שהיא עצמה הודיעה עליהן. הצעד הראשון הוא הקמת קבינט סביבה, בראשותו של ראש הממשלה. שינויי האקלים חשובים עוד יותר מאשר הקורונה, כי המגיפה תחלוף בסופו של יום, בעוד הפגיעה באקלים תימשך ואף תחמיר במשך עשרות שנים. לכן, הטיפול בה צריך להיעשות בדרג הבכיר ביותר, כולל הכרה של כל המפלגות בכך שאת המשרד להגנה הסביבה יש לאייש בפוליטיקאים מובילים. לצד זאת, יש לתקצב את גופי המחקר והפיקוח הנחוצים, להעניק להם סמכויות רחבות ולשחרר אותם ככל הניתן ממכשולים וחסמים ביורוקרטיים.

היגיון פשוט אומר כי ישראל היא מדינה אידיאלית לניצול אנרגיית השמש: יש לנו שמש תשעה-עשרה חודשים בשנה, ושטחי ענק בנגב בהם היא זורחת במלוא עוזה כמעט כל השנה וניתן להקים בהם תחנות כוח סולאריות. כן, הטבע ייפגע, אבל זוהי פגיעה בהחלט מידתית ביחס לתועלת מאנרגיית השמש וביחס למניעת הפגיעה העתידית בבני האדם וגם בטבע עצמו. אפשר גם לחשוב על אנרגיה גרעינית: יש לנו שני כורים ואין לזה שום קשר לסוגיית הנשק הגרעיני. גם תחנת כוח כזאת ניתן להקים בנגב ובכך להפחית משמעותית את הסכנה הנשקפת לתאונות (שהן נדירות מאוד ביחס להיקף השימוש בכורים גרעיניים ברחבי העולם).

כל זה יעלה כסף ואולי החשמל יהיה יותר יקר בשלבים הראשונים, אבל זהו משבר המחייב הסתכלות בטווח של עשרות שנים. מה שמוביל אותנו לעוד שינוי חיוני: להבין שבזה אי-אפשר לאלתר, אי-אפשר לדחות למחר, אי-אפשר לזרוק על הממשלה הבאה. אנחנו (כמו כל העולם) כבר באיחור עצום, ויש צורך לרוץ בכל הכוח כדי להישאר במקום ואולי לסגור קצת את הפער. אנחנו בהחלט מסוגלים לזה, אם נכיר בחשיבות הנושא ונתגייס במלוא יכולתנו.