למחרת ההתקפה על רמות-נפתלי, ב-2 במאי, לא תקפו הערבים את המושב אך הפגיזו אותו. ההפגזות נמשכו ימים אחדים. אנשים נפצעו. בלילה ירד מפקד המחלקה עמוס בניין לאיילת-השחר עם כמה מאנשי גדוד 11 ומסר דווח למג"ד ישראל ליאור. למחרת ב-3 במאי פקד עליו ליאור בטלפון לנסוע לראש-פינה ולדווח ליגאל אלון. "פגשתי את אלון במשטרת ראש-פינה", סיפר בניין. "הצעתי לו להוריד את כל האנשים מרמות-נפתלי, גם אם חברי המושב אינם רוצים לעזוב אותו, ולשלוח לשם יחידה של חיילים לא עייפים. אלון שאל שאלות אחדות. לפני שהלכתי ביקש ממני אחד מעוזריו את טומיגן השלל שהיה ברשותי בשביל אלון. השאלתי לו אותו ליומיים. חזרתי לאיילת-השחר ובלילה עליתי לרמות נפתלי עם מכשיר-קשר, פחיות מים וציוד. למחרת ירדתי שוב".¹

בימי ההפוגה, בחודש יוני, ערקו בניין ואלי עקביא מגדוד 11 ועברו לחטיבה 7. בנובמבר של אותה שנה, אחרי מבצע "חירם" הגיע עקביא לגליל העליון בשליחות חטיבה 7. משטרה צבאית לכדה אותו והוגש נגדו משפט על עריקה. "אמרתי להם: כשהודעתי מרמות-נפתלי שיש פצועים ושצריך לפנותם איש לא שם קצוץ, לכן עזבתי את הגדוד".²

אברהם אייזן מקיבוץ דפנה סיפר שב-3 במאי פקד עליו אורי יפה לעלות לרמות-נפתלי עם חמישה מחברי הקיבוץ. השישה הלכו לכפר-גלעדי ושם התאספו שלושים חברים מהקיבוץ ועלו לרמות נפתלי אחרי יומיים.³ מפקד-הפלוגה יוסף טוליפמן סיפר שליאור פקד עליו ב-5 במאי לעלות בלילה לרמות-נפתלי עם אלונקות כדי להוריד משם את הפצועים. "גייסתי מחלקה ועליתי. חברי המושב היו מרוסקים ורק אליעזר קאופמן שמר על מורל גבוה. עדה בן-נחום וטובה'לה עזרו לי. אלי עקביא היה בסדר. המשק הופגז יום יום מאז 1 במאי. הוא התרשם שלא חסר הרבה כדי שהאנשים יפנו את המקום. "הנחנו את שמונה-עשר הפצועים על אלונקות וחיכינו לחשכה. ברגע שזזנו נפלו פגזים בחצר המשק. לשבריר שניה הייתה פאניקה. השתלטתי על האנשים והמשכנו בפינוי. בנס לא נפגע אף אחד מאיתנו. זה היה המבצע הקשה בחיי".⁴

אפריים תלמי כתב: "היה זה מסע מפרך ואיום. האלונקאים אפסו כוחותיהם בדרך הקשה והארוכה. הכוח המאבטח סייר הלוך ושוב וכיוון את דרכם של האלונקאים. היו בין האלונקאים כאלה אשר השתרעו על האדמה והודיעו כי יותר אין בכוחם להמשיך לסחוב, אך חזקה עליהם הפקודה והוסיפו ללכת... הפצועים נשאו בדומיה את סבלם הכפול, את כאבי הפצעים ואת טלטולי הדרך". תשע שעות נמשך מסע האלונקות. בשעה תשע בבוקר הגיעו אל הכביש. אמבולנסים העבירו את הפצועים לבית-החולים בטבריה.⁵

כשנשאו טוליפמן ופקודיו את הפצועים מרמות נפתלי במורד ההר, הפגיזו הערבים את המושב. השעה הייתה חמש בבוקר. איש גדוד 11, ארד שוורץ, רץ מהצריף אל המצודה ורסיס פגע בזרועו הימנית וחתך אותה. היד נשארה תלויה על גיד. "רצתי למצודה לקבל טיפול", סיפר שוורץ. "הרופא היחיד ברמות-נפתלי ירד עם הפצועים והחובש לא ידע מה לעשות. הוא שם לי חוסם עורקים נתן לי מורפיום ודיווח לאיילת השחר שיש לפנות אותי מיד לבית חולים. ענו לו שאי אפשר, שבלילה יפנו אותי אנשי גדוד 11 ואחרים יעלו במקומם".⁶

אחרי שלוש שעות נפצע קשה החבלן אלי סימון כשהטמין מוקשים. עדה בן-נחום סיפרה: "הוא טמן מוקש בכריעה, נטה קדימה, איבד את שיווי משקלו נפל על המוקש ופוצץ אותו. הלכו לו הידיים והעיניים. הרגליים היו גדמים מפויחים". סימון איבד את ההכרה אבל לא מת. האנשים ששרדו מהמחלקה של "גולני" נשאו בלילה את סימון ואת שוורץ על אלונקות לאיילת השחר. "הסיכוי שאלי סימון יישאר בחיים היו אפסיים", העידה עדה בן-נחום. "האנשים היו תשושים ומקצתם פצועים. אחרי שהלכו זמן מה הציעו אחדים להשאיר את סימון בדרך. אחרים התנגדו. הוא חִרחר נורא ובבת אחת זה נפסק. הרכנתי את אוזני על חזהו ולא שמעתי כלום. גופו התקרר. היינו בטוחים שהוא מת. הרוב היו בעד להשאיר את הגווייה. בהתחלה התנגדתי. אחר כך שוכנעתי. השארנו אותו תחת שיח וסימנּו את המקום. המשכנו לרדת עם ארד. הגענו לאיילת-השחר. את ארד לקחו לבית חולים ולנו נתנו בגדים נקיים ושלחו אותנו לחופשה לימים אחדים". כשחזרה מהחופשה צורפה עדה בן-נחום למחלקה של עמוס בניין וסיפרה לו שהגווייה של סימון נשארה בדרך. בניין העיד: "אמרתי, לא ייתכן שנשאיר שם את הגווייה. בלי אישור מהמג"ד ליאור, עליתי עם פקודי על ההר. מצאנו את הגווייה, הבאנו אותה לחולתא וקברנו אותה בטקס צבאי ואז נסעתי לאיילת השחר וצעקתי על ישראל ליאור. הוא דרש ממני למסור לו דווח רשמי והישעה אותי מפיקוד על המחלקה מפני שהלכתי לחפש את הגווייה בלי אישור".⁷
_________________

בשבוע הבא: יגאל אלון מדווח ליגאל ידין על הקרב ברמות-נפתלי מהרהורי ליבו; הדיווּח של אלון מזלזל ביכולת הלחימה של הערבים למרות שלא נכח בקרב; אלון לא השתמש בעתודה הגדולה שעמדה לרשותו כדי לחולל מפנה אסטרטגי בגליל העליון; דחיקת אורי יפה לשוליים כדי להתחמק מאחריות; אי-מילוי פקודות של אלון; היסטוריונים כותבים, מלמדים ומפתחים תרבות של היסטוריה של מסמכים ולא מתבססים על האירועים האמיתיים.

1. ראיון עם עמוס בניין.
2. ראיון עם אלי עקביא.
3. ראיון עם אברהם אייזן.
4. ראיון עם יוסף טוליפמן.
5. ורדה שולמן, עמ' 54-53.
6. ראיון עם ארד שוורץ.
7. הראיונות עם עדה בן-נחום ועם עמוס בניין.