אירן, עידכון

הסכם הגרעין שעשו ארצות הברית בהנהגת ברק אובמה והדמוקרטיות ורוסיה עם אירן ב-2015 היה רע. ביטולו על-ידי דונלד טראמפ בהשראת בנימין נתניהו ב-2018 היה גרוע. כיצד לתמרן עתה כאשר ג'ו ביידן מוכן לחזור ל-2015 והאירנים חשים כי יוכלו להשיג יותר, וישראל נבוכה?

מערכת הביטחון, משרד החוץ, המל"ל ומוסדות המחקר למיניהם צריכים להתכנס ללילות וימים של דיונים על-מנת לגבש עמדה ישראלית, שאינה יכולה להיות נכונה וטובה בשלב כה מאוחר אלא בבחינת הרע במיעוטו. זה עניין של state of mind. לא מה רצוי לנו אלא מה אפשר להפיק לטובת ישראל ב-12 הימים שנותרו עד לחידוש השיחות של רוב העולם השפוי עם משטר האיאתולות. זה מה שנראה לי סביר:

- להמשיך בהכנות הביטחוניות-צבאיות. הן ישראל לעצמה והן באימונים משותפים בים ובאוויר עם האמריקנים או מדינות במזרח התיכון, ואם אפשר גם צבאות נאט"ו.

- לחדול מלומר במפורש כי אלה הכנות למקרה שתתקבל בישראל, ואולי גם בכמה מדינות נוספות, החלטה לתקוף את אירן. אין צורך בפטפוט. ברוח האימרה היהודית "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה", ובדורנו יש להוסיף כי גם החתן. אין צורך לומר דבר דבור על אופניו. מפני שכל התרברבות שהדברים נועדו לתקיפת אירן מכבידה על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. הרי ממילא "הכל יודעים מדוע נכנסת...".

- הנשיא ג'ו ביידן נחוש לנהל משא-ומתן עם אירן. על ממשלת ישראל להוריד את הנושא מן הכותרת ולהתמקד בצינורות הידברות עוקפים ושקטים עם הבית הלבן. פני הנשיא לבלימת סין ואין לו עניין רב באירן, ולפיכך ישראל אינה יכולה להניא אותו מהידברות מחודשת עם האיאתולות. מה גם, שהמצב הנוכחי גרוע מזה שהתקיים בעת שההסכם של אובמה עם טהרן היה עדיין בתוקף.

- לחתור לקבלת פיצוי ביטחוני מארצות הברית באשר לכמה אמצעי לחימה שאמריקנים סירבו זה כבר זמן להעניק לצה"ל. הכוונה לחבילה מעודכנת של צרכים מהסוג שהציע בשעתו אובמה לנתניהו וישראל לא רצתה לקבל.

- וגם לקוות במקצת ל-deus ex machina.