ארבעה ימים אחרי שקיבל את הפיקוד על מבצע "יפתח" כתב אלון לגלילי ולידין ב-29 באפריל: "השלטון בגליל על כף-המאזניים" וביקש לשלוח לגליל את הגדוד הראשון של הפלמ"ח שחנה אז בבסיס הג'וארה¹ ובקיבוץ דליה. "בלי הגדוד של חגי² ספק אם נכריע את המצב לטובתנו", כתב אלון. "הצטרפותו אלינו בהולה".³ את הפקודה להצטרף מיד לחטיבת "יפתח" קיבל דן לנר ב-1 במאי בצהריים. את פקודת ההתראה קיבל יומיים לפני כן.⁴

הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שניפץ את התקפתו של קאוקג'י על קיבוץ משמר-העמק במחצית הראשונה של אפריל,⁵ הובס בכפר זרעין באותו חודש, יום לפני תבוסת הגדוד השלישי בנבי יושע. בחבורת הפיקוד על הכביש נכח גם מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, שיכול היה ללמוד עד כמה עלובה הייתה הכשרת המפקדים בארגון ה"הגנה" למלחמה סדירה ועד כמה צדק בן-גוריון כשקבע, לאחר הסמינר הצבאי שעבר לפני המלחמה, כי ארגון ה"הגנה" והפלמ"ח אינם רלוונטיים למלחמה של ממש.⁶ אם יגאל אלון היה אז אינטלקטואל כפי שהתיימר להיות, יכול היה להבין עד כמה צדק נביא הצבאיוּת הציונית, מרקו ברוך, כאשר ב-1893 הוא ביקש לכונן בברלין אקדמיה צבאית ליהודים כדי להכשיר עילית ביטחונית שחבריה מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, בבירת המדינה הצבאית ביותר אז בעולם; ועד כמה צדק תלמידו זאב ז'בוטינסקי כאשר אחרי שמונה שנים הציע לראשי ארגון "ירושלים" באודסה ליזום הכשרה צבאית מקצועית לחברי הארגונים היהודיים להגנה עצמית בכל רחבי רוסיה.⁷

הכפר זרעין עמד על גבעה במורדות הצפון-מערביים של הגלבוע, במרחק שלושה קילומטרים מדרום-מערב למושב כפר-יחזקאל. לגדוד הראשון היה חשבון דמים עם הכפר הזה. חיילי "צבא ההצלה" שחנו בו תקפו סיור בפיקודו של ישעיהו גביש ב-12 במארס ופצעו אחד מאנשי הסיור, וב-18 במארס תקפו מחלקה מגדוד 13 של חטיבת "גולני", הרגו שבעה מאנשיה והתעללו בגופותיהם. אחרי קרב משמר-העמק החליט דן לנר, באישור הפיקוד העליון, לחסל את זרעין, במקום שבו יושב היום הקיבוץ יזרעאל. התל מזוהה כזירה בה התרחשו מאורעות המתוארים במקרא: רצח נבות היזרעאלי ונבואת אליהו הנביא על חורבן בית אחאב. הכפר שאוכלוסייתו מנתה אלף וארבע מאות נפש שלט מצלע הגבעה שבגבול בין העמק להר הגלבוע על כביש העמק מעפולה בואכה בית שאן. בכפר חנתה יחידה של "צבא ההצלה" שהטרידה באש את התחבורה אל יישובי העמק. ההערכה הייתה כי בכפר יש מאה לוחמים חמושים.⁸

ב-20 באפריל נסע כל הגדוד, לאור היום, מדליה למרחביה. סביר להניח שאנשי "צבא ההצלה" הבחינו בשיירה והתכוננו להתקפה בגזרה. על הדשא בקיבוץ מרחביה תידרך דן לנר את פקודיו בנוכחות יגאל אלון. רפי איתן ("המסריח")⁹, שפיקד על מחלקה בפלוגה של גביש, סיפר שלנר ואלון התווכחו על התוכנית, ושבסופו של דבר נתקבלה הצעת לנר: מחלקת המרגמות של הגדוד תרכך את הכפר, פלוגה ד' בפיקודו של גביש תתקוף מדרום, פלוגה א' בפיקודו של אסף שמחוני תתקוף ממזרח, כוח מגדוד 14 של "גולני" בפיקודו של זאב אשכולות וכוח מ"אלכסנדרוני" יבצעו התקפת-הטעיה כדי לרתק כוחות, מחלקה מגדוד 12 של "גולני" בפיקודו של רפי קוצר תחסום את הדרך ממזרח לכפר וכך לא תישאר לתושביו דרך לברוח ממנו.

המ"פ ישעיהו גביש, שפיקד על פלוגתו מן הכביש בניגוד למיתוס הפלמ"ח "המפקדים בראש", העיד: "רצינו להשמיד את הכפר".¹⁰ תרומתו להשגת המשימה הייתה דלה אם לא שלילית. המקלען מפלוגתו של גביש, אליעזר שמעוני, העיד: "צוידנו גם בפגיונות למצבים של קרב פנים אל פנים ... קיבלתי שני רימונים, קופסאות כדורים ושתי מחסניות לברן ... ביקשתי את הפגיון שלי. האפסנאי הרים ידיו לצדדים ואמר 'אין יותר' ... הוציא גרזן, כשהוא מטעים: 'זה הגרזן הפלוגתי, אוי ואבוי אם לא תחזיר אותו'."¹¹

לפני תחילת ההתקפה ירד גשם חזק ובוץ מילא את הדרכים. הרי עדותו של שלמה (סלי) גלילי, ממחלקתו של רחבעם זאבי ('גנדי'), אחד משני הגששים שהוביל את הפלוגה של גביש לדרום זרעין: "אגפנו את זרעין ממערב והגענו לדרום הכפר, שם נערכנו בתוך שדה תבואה והתקדמנו אל הבתים. תפקיד המחלקה שלנו, הכשרת 'מעוז',¹² היה לפרוץ לכפר. התפרסנו בשלישיות. קיבלנו הוראה שאחד מכל שלישיה יפרוץ בגרזן את דלתות הבתים, אחד יאיר את פנים הבית ואחד יחסל את הגברים. היה ליל ירח מלא. זחלנו בתוך התבואה, וכלי-הנשק שלנו התלכלכו בבוץ. פעולת הריכוך של המרגמות לא הייתה יעילה. המקלע ירה צרורות ארוכים לכיוון הבתים. התקדמנו בשרשרת רחבה בתוך שדה הקמה".¹³

איתמר גולני, שפיקד על מחלקה בפלוגה של אסף שמחוני, תיאר עוד בשנת 1948¹⁴ את תחילת ההתקפה: "התוכנית הייתה – חסימת הדרכים המובילות לכפר, רתק מצד צפון והלם ממזרח וממערב. יחידתו של נפתלי¹⁵ הייתה ממזרח. מגמתה הראשונה (הייתה) כיבוש בית-הספר, המרוחק קמעה מהכפר ומשם התפרצות וכיבוש. (נפתלי פקד) 'להרוג להתפרץ ולכבוש ולהתבצר בכל בית. בית-הספר נראה בבהירות, הכוח נערך ותפס עמדותיו. יריה, ולאחריה שקט עמוק מהראשונה. מתיחות, האזנה וכוננות. 'הלו יונה שתיים, הלו יונה שתיים, החל בכיבוש!'. 'בסד"ר ענה נפתלי, 'תן ריכוך במרגמות'."¹⁶

"צבא ההצלה" ותושבי הכפר הניחו לפקודיו של גביש להתקרב לכפר, והסתערו עליהם כשנורו היריות הראשונות. הכוח מ"אלכסנדרוני" לא ביצע את התקפת ההטעיה.¹⁷ המקלע שנשאו פקודיו של רחבעם זאבי התקלקל וכמה סטֶנים יצאו מכלל שימוש בגלל הבוץ. זאבי סיפר: "הגענו לקרב פנים אל פנים, הם התערבו בתוכנו, היכו בנו במקלות ונשכו. לנו סטנים ורובים שלא פעלו".¹⁸

ישעיהו גביש העיד: "אני אומר לרפי ולגנדי 'קדימה'. הם אומרים 'בלתי אפשרי להרים את הראש, יורים עלינו מכל הצדדים' ... פתאום מודיעים, התקפת נגד של הערבים ... איזה עשרים איש רצו, לא עם נשק עם מקלות, הם רצו לצאת לכיוון שלנו, כי זה כיוון ג'נין ... היו אנשים שלנו שנתקלו בהם ממש עם מקלות ועם אגרופים ונשק. התחילו להיות נפגעים. אני שומע דיווחים: 'הרוגים פצועים' ... כולם מדווחים על קרבות אש".¹⁹

פקודיו של רפי איתן ("המסריח"), עולים חדשים שגויסו לפלמ"ח, אמורים היו לתקוף את הכפר מדרום במקביל להתקפה של זאבי. איתן סיפר: "שייקה (גביש) מפקד הפלוגה לא היה איתנו. הוא נשאר על הכביש, ליד כפר יחזקאל, עם המג"ד ועם יגאל אלון. ישבנו בשדה החיטה וחיכינו לפקודתו כדי להסתער. נראה שדן לנר היסס ואני קיבלתי במכשיר-הקשר לסגת".²⁰

המקלען אליעזר שמעוני העיד: "כרעתי ברך. התחלתי לירות מהמותן. תוך זמן קצר נשארו רק ארבעה כלים יורים ... צעקתי למפקד הכיתה: 'זורקים עלינו רימונים' ... פקודתו של רפי המ"מ 'תהרגו אותם' ... שעטתי קדימה תוך ירי. המרחק שעברתי עשרים או שלושים מטר, נראה אין סופי ... התחלתי יורה ... אדם רץ וצועק, 'הורגים את מחלקת מעוז, הצילו!'. רפי פקד לסובב את המחלקה מזרחה לעזרת 'מעוז'. מכיווּן הכפר נעו אנשים. יריתי והיה ירי לעברי. אחד הגיח משמאל כשהוא מניף רובה או אלה. הרמתי את המקלע וכמו בשיעור קפא"פ עצרתי את המכה. הוא פלט מילים ולא בערבית. נעתי לעברו ונעצתי את הגרזן. לימים אמר לי יוצא יוגוסלביה שזה היה קרואטי שקילל את אמי".²¹
_______________

בשבוע הבא: לוחמי הפלמ"ח נמלטו משדה הקרב והפקירו פצועים שלא התפנו; כוח החסימה לא חסם את התגבורת של "צבא ההצלה" הערבי; דיווח של מפקד גדוד הירמוך הראשון עדיבּ שישאכּלי; אי-לקיחת אחריות; אי-ביצוע תחקירי אמת, הסתרת ליקויים והעדר הפקת לקחים, מורשת שהוחדרה עמוק עמוק לצה"ל

1. גבעה ומבנה ברמות מנשה אשר שימשו בעבר כבסיס ראשוני להתיישבות וכמחנה הדרכה מרכזי למפקדים של ארגון ה"הגנה" ולאחר מכן כבסיס גדנ"ע וכמוזאון. שמה העברי של הגבעה הוא "גבעת נֹח", על שם נֹח לינדהיים. (ויקיפדיה)
2. כינויו של מפקד הגדוד דן לנר.
3. א"צ, אל הלל (ידין) מאת יפתח, 29 באפריל 1948.
4. א"צ, למועצה (כינוי למטה הפלמ"ח) מחגי, דווח העברת הגדוד ליפתח.
5. ראו אורי מילשטיין, כרך ט' בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות" – "הכרעה – בדיר יאסין, במשמר העמק, ברמת יוחנן".
6. אורי מילשטיין, שלושת הכרכים הראשונים בסדרה: "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות": א. "בן גוריון – אסטרטגיה ופוליטיקה"; ב. איומים – ערבים, בריטים, יהודים"; ג. "הכנות אחרונות – מדיניות וצבאיות".
7. ראו: אורי מילשטיין, "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי", מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית, 2016.
8. זאב ותהילה עופר, "הגדוד הראשון", הוצאת חברי הגדוד הראשון - פלמ"ח, 2008, עמ' 132.
9. לימים איש "המוסד", יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור ואחד המעורבים בפרשת פולארד. היה ראש מפלגת "גיל" בכנסת השבע-עשרה וכיהן כשר לענייני גמלאים ולענייני ירושלים.
10. ראיונות עם דן לנר, ינון עזרוני, פנחס זוסמן, רפאל איתן, ישעיהו גביש ורפי קוצר.
11. זאב ותהילה עופר, עמ' 132.
12. אחי, פרופ' רם מואב ז"ל, השתייך למחלקה הזאת.
13. סלי (גלילי), קרב זרעין, "הקרב בו חושלנו", בספר "יפתח אחוזת סופה", הוצאת יוצאי חטיבת יפתח פלמ"ח, עמ' 791, ראיון עם שלמה גלילי.
14. איתמר גולני פיקד בסוף המלחמה על פלוגת הצנחנים הראשונה של צה"ל ונהרג בתאונת צניחה ב-16 בנובמבר 1948. ראו כרך ראשון של סדרת ספָרַי "ההיסטוריה של הצנחנים".
15. כינויו של מפקד הפלוגה אסף שמחוני.
16. איתמר גולני, "נפש ותהום", עמ' 62.
17. ראיון עם רפי קוצר.
18. ראיון עם רחבעם זאבי.
19. זאב ותהילה עופר, עמ' 133.
20. ראיון עם רפאל איתן.
21. זאב ותהילה עופר, עמ' 134-133.