|
|
[צילום: יוסי זליגר]
|
|
|
|
|
בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר (יום ה', 17.01.08) חמש שנות מאסר בפועל על "הפסיכיאטר המרגל" דוד שמיר. שמיר, פסיכיאטר בבי"ח אברבנאל ורס"ן (מיל.) בחיל הרפואה הורשע במסגרת הסדר טיעון במגע עם סוכן חוץ והחזקת ידיעות במטרה לפגוע בבטחון המדינה. זאת לאחר שנלכד כשהוא מציע מידע מסווג וסיוע לאירנים ולחמאס.
בגזר הדין העלו השופטים, ברכה תום-אופיר, מרים סוקולוב, ודוד רוזן "תהייה" באשר למצבו הנפשי של שמיר. "הסיפור, ככלל, נראה לנו מלכתחילה, מוזר, אניגמטי, ומנותק מכל מציאות אפשרית. נבצר מעימנו להבין, מהו שיכול היה להניע אדם נורמטיבי לכאורה, בעל מעמד מקצועי וחברתי איתן, שדבר לא נחסר ממנו בחיי היום-יום, לקום יום אחד, ולהציע את עצמו לגורמים העוינים ביותר למדינה, למטרות הרס והשמדה של כל שאמור היה להיות יקר ללבו. תהיות אלה שליוונו לאורך כל הדיון בהצגת ההסדר, לא נפתרו; גם לא לאחר האזנה לטיעוניהם של באי כח הצדדים לעונש, אשר עשו ככל יכולתם לפזר הערפל, ולהעמיד בסיס לוגי כלשהו לדילמות הקשות שהעלה כתב האישום בפנינו".
גזר דין למרות הספק בשפיות
הם אף העלו את השאלה בפני הסניגור עו"ד שאלתיאל, "שמא עניין לנו באדם שיציבותו הנפשית מעורערת, ואשר אולי פעל כפי שפעל, ממניעים נפשיים הצריכים בירור", אך לדבריהם "זה גרס כי לא עלה בתיק הזה כל צורך בחוות דעת פסיכיאטרית והותיר את העניין לשיקול דעתנו". "באין בפנינו כל בקשה מטעם מי מן הצדדים, להגיש חוות דעת פסיכיאטרית בטרם גזירת דינו של הנאשם, החלטנו לעשות כרצון הצדדים, ולגזור דינו מבלי היזקקות לה", כתבו השופטים.
בכתב האישום שהוגש נגדו נטען כי במסגרת תפקידו בצבא נחשף לחומר מסווג שכלל בין היתר, "פרטים ביטחוניים ומסמכים צבאיים מסווגים; תוכניות חירום של חיל הרפואה; מידע על אופן פרישת כוחות החייל ומרכזי השליטה; דרכי סיוע נפשי לעורף בזמן מלחמה; תוכניות לפינוי אזרחים, והערכות מודיעיניות ומבצעיות". עוד נטען כי בכל אלה הוא ביקש לעשות שימוש "כאשר החליט לפנות אל גורמים עוינים למדינה ולעניינם בחומרים שבידיו, הכל, נגד בצע כסף אותו תיכנן לדרוש בתמורה".
פניות לאירנים ולחמאס
שמיר פתח בסדרת פניות באינטרנט ובפאקס, "אל אותם גורמים עויינים, בהציעו להם סיוע במאבקם נגד המדינה", והתמיד בכך עד שנתפס. למשל, ב-17.04.07, פנה באמצעות האינטרנט למשרד החוץ האירני, והביע נכונותו לשתף פעולה עם שלטונות אירן, בהציגו עצמו בפניהם, כ"אזרח וקצין ישראלי היכול לספק פרטים על גורמים וחברות בישראל, בעלי 'רגישות גבוהה', עקב היותו, כדבריו, בעל קשרים ענפים עם אלה - פנייה, שנענתה תחילה, ונפסקה בהמשך". הוא גם פנה באמצעות הפקס לקונסוליות אירניות בלונדון ובטורקיה. ב-03.11.07, הוא שיגר מכתב באינטרנט, אל אוניברסיטת אל-אזהר, ברצועת עזה, בו הביע רצונו "להצטרף למאמץ" של החמאס ברצועה, במטרה לשתף פעולה עם מאבקו של ארגון טרור זה". השופטים מציינים כי שמיר נתפס "בעיצומם של ניסיונות ההתקשרות הנ"ל, בהם הודה בפנינו במסגרת הסדר הטיעון, בלא הנד עפעף".
בטיעונים לעונש טענה התביעה כי בשונה ממקרים אחרים בהם נדונו עבירות מסוג אלה מדובר "באזרח ישראלי מן השורה, שנולד, גדל והתחנך במדינת ישראל, ושהגיע להישגים אישיים בלתי מבוטלים בה, בתחום המקצועי ובכלל... וכי מדובר במי ששימש כקצין מילואים, שהחליט בקור רוח ובנחרצות בלתי מתפשרת, לעשות רווחים כספיים ואחרים לעצמו, על-ידי העברת מידע וחומרים מסווגים בהם החזיק, לידיהם של הנמנים עם המרים באויבי המדינה, למען ישתמשו בהם נגדה".
יתירה מכך, "העובדה שמאחורי התנהלותו המתוארת של הנאשם, עמדה תיאוריה קודרת שבנה לעצמו, על התפוררות החברה הישראלית, על אובדנה הקרוב, ועל הצורך שחש להציל עצמו מאסון קרב, אין בה אלא כדי להוסיף חומרה על חומרה. אין לדעת, מהי מידת הנזק שיכולים היו מעשיו של הנאשם לגרום למדינה... נסיבותיו האישיות של הנאשם, לצד המאמצים החוזרים שהשקיע בניסיונותיו החוזרים ליצור קשר עם הגורמים העוינים למדינה, ולצד האינטנסיביות וההתמדה ב'עבודת השיווק' שעשה לצורך כך; כל אלה, מציבים מקרה זה ברף הגבוה של מידרג החומרה והענישה המתחייבת; מעבר למקובל בענישה שננקטה עד כה על-ידי בתי המשפט, בתחום העבירות הנדונות".
אדם מנותק חסר סולידריות
השופטים הוסיפו כי טענות שמיר עצמו "כי איננו שונא את המדינה" וכי פעל בשל "התפוררות הסולידריות החברתית במדינה, כלשונו, והצורך להימלט ממנה", אין בהן אלא להגביר את התחושה "שבפנינו אדם מנותק, חסר סולידריות ואמפטיה מינימלית כלפי סביבתו. רק דבר אחד ניתן להביא לטובתו של הנאשם, לבד מעצם הודאתו במיוחס לו, היא, הצהרתו בסופו של יום, כי יש בלבו חרטה על שעשה. בלשונו: 'אני רחוק מלהיות גאה בזה, אני מתחרט בזה ומתבייש בזה'... דבריו אלה של הנאשם יכולים היו להיטיב עמו יותר, אילולא הבהיר לנו במקביל, שעדיין הוא נאמן להשקפתו המקורית כפירוטה לעיל. בלשונו: 'אני כן מאמין וכן האמנתי כשהחלטתי לעשות... (את המעשים)'".
בסופו של דבר, "מעמדו של שמיר; האיכות והרלוונטיות של המידע בו החזיק; היוזמה בה נקט בניסיונותיו הבלתי נלאים להעביר מידע זה, תחילה, למסוכנת באויבי המדינה, ובהמשך, לארגון טרור המקדש מלחמת חורמה עליה; מחייבים כפי שטען התובע בצדק, ענישה בהתאם, מעבר לזו שננקטה עד כה".
השופטים גזרו על שמיר "מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים, החל מיום מעצרו; מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום, לא יעבור עבירה כלשהי על בטחון המדינה".