חיבוק מרומא

אני באיחור של שבוע. אנסה לדחוס את השבועיים האחרונים. בחנוכה השתתפתי באירועים לכבוד החג. החג נתפס בתודעה האוניברסלית כ"חג האורות". מתאים לתקופה החשוכה בשנה, מסתדר עם תקופת דצמבר וחג המולד שבה הלילות ארוכים והרחובות מוארים באורות קסומים. אבל אני ביקשתי להדגיש בכל אירוע שחנוכה הוא חג עצמאותנו המחודשת במאה השנייה לפנה"ס. אנו מדליקים את הנרות לזכר נרות מנורת הזהב שהדליקו החשמונאים בבית המקדש המטוהר, לאחר ששחררו את ירושלים.

בנר שני של חנוכה הדלקתי נרות ביחד עם השגריר המרוקני, ידידי יוסף באלה, לכבוד שנה להסכמי אברהם. את האירוע ארגנה השגרירות, ובמיוחד מחלקת העיתונות שלנו בראשות אורי צירינסקי, והעובדות המסורות שלו: ביאטריצ'ה, רוסלה ובטי. הם הצליחו להביא לאירוע עיתונאים בכירים מכלי תקשורת מובילים. התראיינתי לכמה כלי תקשורת. גם השגריר המרוקני.

מעבר לדברים הטובים שאמרנו בשבח השלום ושינוי הפרדיגמה הישנה במזרח התיכון, סיפרתי על הקהילה הגדולה של העולים ממרוקו וצאצאיהם בישראל. על השפעתם על התרבות הישראלית. לבסוף הזכרתי את פגישתי הראשונה עם השגריר שבה הזכיר את שירו של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרא". ציטטתי את השיר המדבר על החגיגה שהיו עושים לילד שהגיע לגיל חמש, שהיה מלקק את כל אותיות הא"ב בדבש, כדי להאהיב עליו את התורה. אח"כ הדלקנו נרות במנגינה שאפשר לשמוע באחד הפוסטים הקודמים.

ב-30 בנובמבר ציינו את יום הפליטים היהודים מארצות ערב ואירן. השתתפתי בכינוס בסנאט האיטלקי. היו שם גם נציגים של הקהילה היהודית ותיכוניסטים. בדבריי סקרתי את ההיסטוריה של היהודים במזרח התיכון מאז החורבן הראשון והיציאה לגלות בבל ב-586 לפנה"ס ועד לאחר הקמת מדינת ישראל. ב-1944 היו במדינות ערב כמיליון יהודים. היום נותרו מעטים מאוד. הם ברחו בשל פרעות וגילוי אנטישמיות, הן בזמן השואה ובמיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל. יהודים נרדפו, הוכו ונרצחו. הם נאלצו לעזוב מדינות שבהן חיו אלפי שנים, ללא יכולת לקחת אתם את רכושם.

כשעלו לישראל, הם חיו במעברות שהיו בעצם מחנות פליטים, באוהלים ובצריפים במשך כעשר שנים ויותר. באופן פרדוקסלי, העובדה שישראל הקטנה קלטה את הפליטים ושיקמה אותם, גרמה להשכחת סיפורם. השוו זאת עם הפליטים הפלשתינים שעד היום מסרבים לשנות את מצבם, כדי להמשיך ולשמש כלי לניגוחה של ישראל בעולם.

הגיבור הנשכח

הזכרתי את העובדה שלאו"ם יש שתי סוכנויות פליטים: האחת - הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR) - עבור כל הפליטים בעולם; והשנייה - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, הלא היא אונרא (UNRWA). בעוד שביחס לכל העולם, מעמד הפליטות לא עובר בירושה, אצל הפלשתינים הזכות למעמד פליט עוברת בירושה, וכך הגענו מחצי מיליון פליטים ב-1948, ליותר מ-5 מיליון כיום (לפי דיווחיהם). כך מנציחים את הבעיה באדיבות המדינות התורמות.

בנר רביעי של חנוכה השתתפתי באירוע שארגן הנספח הצבאי המצוין שלנו, אל"ם דרור אלטמן, בהשתתפות כל בכירי הצבא האיטלקי ומשרד הביטחון שלהם. בנאומי דיברתי על הגיבור הנשכח של חנוכה, יונתן. לאחר שיהודה טיהר את המקדש הוא שחרר את צבאו הביתה ונותר עם מעט חיילים. הסתמך על מילואים. הגנרל בכחידס ניצל זאת ובקרב השמיני של יהודה, נפל המקבי הבכיר בקרב. כל הישגי המרד אבדו. הסלווקים חזרו הפעם חדורי נקמה, הרגו מאות יהודים והחריפו את הגזרות.

בשלב הזה מינו החשמונאים את יונתן, האח הקטן, למפקד, וכולם ברחו למערות מדבר יהודה. הם שלחו את המשפחות לנבטים בעבר הירדן, כיוון שליהודה היה הסכם אתם. הנבטים לא כיבדו את ההסכם והמיתו את כולם. כשהגיעה הבשורה המרה למערות מדבר יהודה, הלוחמים התאבלו במשך שבוע, ואז יונתן רומם את רוחם להמשיך ולהילחם על עצמאותנו.

דבר ראשון הם טיפלו בנבטים. נקמו את מות נשיהם וילדיהם. הרתעה באזורנו היא נשק רב כוח. אח"כ פעלו בלוחמת גרילה נגד בכחידס במשך כשנתיים, עד שנמאס לו והוא שב לאנטיוכיה. אבל יונתן לא נכנס לירושלים מיד. הוא למד את טעותו של יהודה. הקים בסיס כעשרה ק"מ צפונית לעיר, במכמשׂ, ושם, במשך כשבע שנים, הקים צבא חזק ומאומן שבשיאו מנה כ-40 אלף חיילים.

בסוכות 152 לפנה"ס נכנס יונתן לירושלים, טיהר את המקדש וגירש את המתייוונים. אבל הוא מבין עוד דבר: לא די בחירות דתית כפי שיהודה ביקש; דרושה גם חרות מדינית. לכן הוא פועל בעשר השנים הבאות לשחרר ערים ושטחים נוספים בארץ מנוכחות זרה. לאחר כעשר שנים הוא נהרג. נותר שמעון, האח האחרון. הוא ממשיך את מפעליו של יונתן, מכריז על עצמו נשיא ומקים את המדינה החשמונאית בשנת 142 לפנה"ס, 25 שנה אחרי פרוץ המרד.

דוגמה לעמים אחרים

מזה קשרתי גם לברית שיהודה כרת עם הסנט של הרפובליקה של רומא בשנת 161 לפנה"ס, ברית שהחזיקה מעמד כמאה שנה. אמרתי שהדי הברית הזאת נשמעים גם ביחסים העמוקים והחמים בין שתי המדינות שלנו, במיוחד בכל הקשור לשיתוף הפעולה הצבאי, המודיעיני והביטחוני.

לאחר דבריי, ניגשו אליי לא מעט קצינים ושיבחו את הנאום. אמרו שחידשתי להם. אחד אמר, שהרבה אנשים חושבים שלפני ישראל הייתה מדינה בשם פלשתין שקמנו על חורבותיה, והנה אני מדבר על מדינה יהודית עצמאית כבר לפני 2200 שנה. הרמטכ"ל האיטלקי, ג'וזפה קאוו דרגונה, ניגש וביקש שאשלח לו את הנאום. מי יודע, אולי יפיצו אותו בצבא איטליה.

בחמישי, 2 בדצמבר, השתתפתי בקבלת פנים של שגרירות איחוד האמירויות לציון יובל שנים לאיחוד. השגריר עומר על שאמסי קיבל אותי בלבביות. הוא דיבר על התקווה שהסכמי אברהם מביאים לאזור, והמליץ לי לבקר ביריד אקספו בדובאי. אמרתי לו שאנחנו משמשים דוגמה לעמים אחרים במזרח התיכון, כיצד לגשר על פני פערים ולשתף פעולה לטובת כולנו. ביחד, הוספתי, נוכל לשנות את פני המזרח התיכון. פגשתי שם גם את שגריר בחריין, שגריר מרוקו ואת הנספח הצבאי המצרי. ימות המשיח.

בסוף חנוכה, ב-6 בדצמבר טסתי לארה"ב. הגעתי לניו-יורק ולמחרת נפגשנו שגריר ישראל לאו"ם, גלעד ארדן, ואני, עם שגריר איטליה לאו"ם, מאוריציו מסארי. שוחחנו על הצבעות איטליה באו"ם ביחס לחבילות האנטי-ישראליות המוגשות מדי שנה. שיחה נוקבת בין שתי מדינות חברות המקיימות שת"פ עמוק במגוון תחומים. במיוחד התעכבנו על ההצבעה ששללה את זכויותיה וריבונותה של ישראל על ירושלים העתיקה. השגריר ארדן אמר שלפלשתינים יש כישרון להכניס המון "עיזים" לטקסט, המון פרטים מיותרים שהם יודעים שיוסרו, רק כדי לתת למדינות אירופה את ההרגשה שהם הצליחו "לאזן" את ההחלטה. ניתחתי בפני השגריר את הטקסט של ההחלטה והראיתי כיצד גם לאחר ה"איזון", היא חד-צדדית באופן מקומם. הוספתי, שהיא מכחישה גם את שורשיה של הנצרות בעיר. לבסוף הענקתי לשגריר מסארי את חותם חזקיה מלכנו מהמאה השמינית לפנה"ס, כ-1300 שנים לפני שהאיסלאם הגיע לירושלים...

לאחר מכן טסתי לפלורידה, לכנס של ארגון IAC (Israel American Council) המאגד את כל הישראל החיים בצפון אמריקה. היו מפגשים מעניינים. השתתפתי בשני מושבים: האחד על הדיפלומטיה הישראלית. היו אתי במושב מאור אלבז סטרינסקי, הקונסול הכללי בפלורידה (היה אחראי על מחלקת ההדרכה כשנכנסתי למשרד החוץ ועזר לי מאוד עם עצות טובות), והילל ניומן, הקונסול הכללי בלוס אנג'לס. במושב השני ראיין אותי העיתונאי דיויד סוויסה, על אנטישמיות באירופה וההתמודדות אתה. הוא גם אהב את הדרך שבה אני משלב את התנ"ך והתלמוד בעבודתי כשגריר. אז סיפרתי כמה אנקדוטות (מפוזרות לאורך הגלויות השונות שפרסמתי).

תפקיד חשוב

בשישי, 10 בדצמבר, השתתפתי ממיאמי באמצעות הזום, בכנס של מפלגת פראטלי דאיטליה (Fratelli d'Italia) שהתקיים ברומא. דיברתי על ירושלים בהקשר ההצבעה המקוממת באו"ם, על מרכזיותה של ירושלים בחיינו ועל חשיבות תמיכתה של איטליה בירושלים כבירת ישראל. בין השאר אמרתי: "נכון לעכשיו, שגרירות איטליה בישראל לא נמצאת במקום הטבעי, לא נמצאת בעיר הבירה של מדינת ישראל, כשם שהשגרירות שלנו נמצאת ברומא. יש לי חלום לראות את דגל איטליה מתנופף מעל שגרירות איטליה בירושלים. אחרי אלפיים שנה של גלות, חזרנו הביתה לציון. החזקנו מעמד בהיסטוריה בגלל שזכרנו את ירושלים בכל יום".

"לאיטליה היה תפקיד חשוב בדרמה התנ"כית של שיבת העם היהודי הביתה. באפריל 1920, בסן רמו, איטליה אירחה את הוועידה החשובה שבה לראשונה מאז החורבן במאה הראשונה לספירה, הכיר העולם בזכותנו על ארצנו העתיקה. עכשיו איטליה צריכה להשלים את משימתה ההיסטורית ולהכיר בירושלים כבירתנו ואז להעביר אליה את השגרירות שלה. זו תהיה סגירת מעגל היסטורית מדהימה ותבטא את עומק הקשרים הטובים שיש בין שני העמים שלנו".

שבתי לרומא בשלישי בבוקר, היישר לעבודה. פגישות ומיזמים. אנחנו מקדמים את מיזם "אגריטק אירופה", כינוס החקלאות הגדול בנאפולי עם חברות ישראל בתחומי החקלאות, המזון, המים והאנרגיה. בחמישי האחרון ההשתתפתי בשלושה אירועים עוקבים. ב-18:00 נכחתי ביחד עם רוב השגרירים ברומא בקבלת פנים לכבוד חג המולד והשנה האזרחית החדשה, בארמון הנשיא, הקווירינלה. הנשיא סרג'יו מטארלה מסיים את השנה השביעית לכהונתו, והשמועות רוחשות, מי יהיה הנשיא הבא. אז ייתכן שזו הייתה הפעם האחרונה שלו כנשיא איטליה.

ב-19:00 הגעתי למוזאון היהודי בגטו, לאירוע שבו תנועת בני ברית העניקה פרס לפרופ' פאולה סברינו, פרופ' למשפטים באונ' לואיס ומי שהייתה שרת המשפטים בממשלת איטליה. עו"ד סברינו היא ידידה גדולה של ישראל ושל העם היהודי.

ב-20:30 הגעתי למרכז התרבות היהודי "פיתילאני", שם השתתפתי באירוע לכבוד ספרו של הגנרל פאציו וֶרוֹ, על ג'אקומו ורוברטו סגרה. ג'אקומו סגרה היה קצין התותחנים המצטיין בצבא איטליה, שבספטמבר 1870 פיקד על סוללת תותחים שהבקיעה את חומת הוותיקן והביאה לנפילת העיר בידי צבא הרפובליקה החדשה. הפריצה לוותיקן סימנה גם עבור היהודים את קץ עידן הגטו וקבלת זכויות האזרח שנשללו מהם. בנו רוברטו הלך בעקבות אביו, והיה לגנרל גדול בצבא איטליה במלחמת העולם הראשונה. התרגשתי עוד יותר ללמוד מהגנרל ורו על צאצא של הגנרלים ההיהודים-איטלקים האלה, רב סרן דן סגרי (סגרה), טייס חיל-האוויר שנפל ביום הראשון לקרבות מלחמת ששת הימים. הי"ד. נכנסתי לאתר יזכור והדלקתי נר לזכרו.

נאמנות וגבורה

בדבריי הזכרתי את הרקע לסיפור הזה: יהודים היו חלק טבעי מתהליך איחודה של איטליה ומתחייתה, מפני שהם נמצאים פה כבר כמעט 2200 שנה. ב-161 לפנה"ס, לאחר שטיהר את ירושלים והמקדש מהנוכחות האלילית של האימפריה הסלווקית, שלח יהודה המכבי משלחת דיפלומטית לרומא כדי לכרות ברית הגנה. מאז לא פסקה נוכחות יהודית בארץ הזאת בכל התחומים: בתרבות ובמדע, בכלכלה ובמסחר, בביטחון ובפוליטיקה.

היהודים לחמו בנאמנות ובגבורה בכל הקרבות של מלחמת השחרור של איטליה. כשנכבשה רומא ב-1870, היו בצבא 87 קצינים יהודים, ו-40 שנה מאוחר יותר היו למעלה מ-150 קצינים, בדרגות של לויטנט גנרל ומטה. במלחמת העולם הראשונה, שהייתה גורם חשוב בהשלמת איחוד איטליה, נפל בקרבות מספר רב של צעירים יהודים, מתוך קהילה קטנה מאוד. יותר מ-1000 יהודים זכו לצל"ש על אומץ לבם. 11 גנרלים יהודים פיקדו על גייסות במערכה.

למחרת, שישי, ה-17 בדצמבר, הלכתי לשגרירות הודו ברומא למסור את תנחומי העם בישראל על מותו בתאונה אווירית של רמטכ"ל צבא הודו, ביפין ראוואט, אשתו ועוד 11 אנשי צוות. הרמטכ"ל היה ידיד גדול של ישראל והשרה מרוחו על שיתוף הפעולה המצוין בין צה"ל לצבא הודו. אבדה גדולה.

לאחר מכן נפגשתי עם שגרירת הודו באיטליה, הגב' נאנה מלהוטרה. התפתחה שיחה מעניינת ("לא שגרתית" כדבריה) על ההשפעה ההדדית בין תרבות פוליתאיסטית (החברה ההודית) לתרבות מונותאיסטית (החברה הישראלית), ועל הקשר שבין האפוס ההודי החשוב "מהאבהרתא" לבין התנ"ך. וגם על מקומה העתידי של הודו כחלק מהנהגת העולם החופשי.

בליל שבת (שישי בערב) התארח אצלי שגריר איטליה בישראל, סרג'יו ברבאנטי ואשתו, וכן השגריר לואיג'י מקוטה ואשתו וכן נציג תעשיית הסרטים האיטלקית. הביאו אותם ידידיי, סטפנו ונרוסו וברברה, שני במאים ומפיקים שמגיעים אליי מעת לעת. שרנו "שלום עליכם" ו"אשת חיל", עשינו קידוש וברכנו על היין, נטלנו ידיים ובירכנו על החלות (תרגמתי והסברתי הכל). אני עושה כך תמיד עם כל האורחים בשבת. אח"כ, כששבענו מהארוחה הטעימה שהכין לנו מרקו שלנו, הבאתי את תרגום פרשת "ויחי" לאיטלקית, ולמדנו ביחד תורה. מעבר לחברות, זו גם דיפלומטיה. עזרה לי באירוח (ובאמירת אמן על הברכות...), נספחת התרבות המצוינת שלנו, ד"ר מאיה קציר.

מנהיג פוליטי

אצלי באופן אישי, הצלחתי להביא אליי את בנותיי במשך כל חג החנוכה. היה כיף להדליק אתן נרות ולאכול סופגניות ולשיר ביחד. כמה נורמלי, כמה חסר לי. כפי שאפשר להתרשם, חנוכה היה צפוף מבחינת אירועים, אז לא הספקנו ממש לטייל, רק קצת ברומא. אבל היינו ביחד. וזה המון.

דריה ואני מתקדמים לאטנו במעלה ספר שמואל א'. הגענו כבר לפרק השביעי וראינו כיצד שמואל פועל לא רק כנביא אלא כמנהיג פוליטי וצבאי, כשהוא מטפל באיום של הפלשתים להילחם בשבטי ישראל ולשעבד אותם. שמואל היה גם שופט. דיברנו על כך שהפרק הזה הוא סיומה של תקופת השופטים, מפני שהחל מהפרק הבא יתחיל עידן המלוכה.

בכל פעם שהנביא שמואל סיים לסייר בערי ישראל ויישוביה, חזר לעירו רמה. התנ"ך משתמש בביטוי "ותשובתו הרמתה". אמרתי לדריה שמכאן לומדים שהפירוש הראשוני של המילה תשובה היא שיבה הביתה, ואילו המשמעות הרוחנית-דתית ("לחזור בתשובה") היא רק השאלה מאוחרת. למדתי זאת מכתבי הרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות.