מאמר מנומק שפרסמו ד"ר
רונן ברגמן ופטריק קינגסליי ב"ניו-יורק טיימס" סותר, או לפחות מציב סימן שאלה גדול, סביב ההצהרות היהירות של ממשלות ישראל מאז
בנימין נתניהו ועד
נפתלי בנט כאילו בכוחה לחסום ולמגר ולנתץ ולהאט את מיזם הגרעין האירני. לא דובים ולא יער.
כבר ב-2012 הייתי בדעה שאופציה בלבדית של ישראל לתקוף באירן בלי קואליציה צבאית של מדינות המערב אינה ממשית. אך נתניהו ו
אהוד ברק השמיעו קולות נבונים של רעשי תקיפה ולמרבה המזל העולם האמין. סברתי כי הגיעו להישגים מדיניים ניכרים בהעמידם פני תוקפים, שכן גם מדינות המערב לא רצו לראות מטוסים ישראלים בשמי אירן והגבירו את הסנקציות היעילות על האיאתולות עד לחתימת ההסכם הבעייתי בינה לבין המדינות האחראיות
1. אך נושא זה הוא עתה כבר בבחינת חלב שנשפך. לא סתם אלא חלב חמוץ שנשפך. "עבר זמנו - בטל קורבנו".
הבעיה התעוררה כאשר
דונלד טראמפ, בהשפעת ביבי, ביטל ב-2018 הסכם זה לטובת ריק (חיריק תחת האות ר'), כלום. כי ההסכם היה כמו סכר אסואן שבנתה רוסיה הסובייטית למצרים של גמאל עבד אל נאצר. היו סדקים. מים חלחלו, אבל היה סכר כלשהו. טראמפ וביבי הרסו את ההסכם של
ברק אובמה עם אירן, שהיה גם הוא סכר כלשהו אם כי פגום, בלי לייצר כל חלופה.
עתה בא מאמרם של ברגמן וקינגסליי ב"ניו-יורק טיימס" ומצטט בכירים בתחום הביטחון הלאומי בארץ ובארצות הברית, שמשוכנעים כי ישראל איבדה את האופציה לתקוף. מטעמים של אינטרס אישי מנע ביבי אישור תקציב חיוני למדינה, וממילא המסר העולה מכך הוא רפיון בכל הקשור ליצירת אפשרות של תקיפה על מתקני הגרעין באירן. הוא פשוט הרים ידיים קבל עם ועולם.
ביבי, ויורשו נפתלי בנט ההולך בדרך החתחתים שסלל קודמו, מאיימים בחרצובות לשונם, אך אין להם נכס צבאי ומדיני חזק דיו שיעניק אמינות להתרברבותם. הם התעלמו מכלל חשוב במורשת היהודית: אל תתמקח על המחיר אם אין לך דמים. תרתי משמע, דמים במובן של כסף. דמים במובן של שפך דם. ביבי לא אישר תקציב ואיומיו נותרו חלולים, ובנט ממשיך בדרך קודמו.
ישראל זקוקה להנהגה אמיצה שתעצור את המסע אל הבדידות הצבאית והבזיון שיתלווה לכל מהלך או מחדל שהוא מתוצרת ישראל בלבד. עליה לבצע סיבוב פרסה ולחפש אשנב דרכו תוכל להשתלב במהלכי העולם נגד אימת העולם מפני האיאתולות.
