בסדרה הקומית הבריטית הנפלאה "הפתן השחור" מתייצב האביר רב-התככים, בגילומו של רואן אטקינסון, כמצביע היחיד והטרי לבחירות לפרלמנט במחוז מושחת במטרה להציל את ההקצבות הניתנות לאדונו, הנסיך מוולס. הוא נשאל היכן המצביע הקודם, ומשיב: "למרבה הצער הוא ערף בטעות את ראשו בעת שהסתרק". נזכרתי בזה כאשר ראיתי (23.12.21) את הגדרתו של אריה דרעי לעבירות המס בהן הודה: "טעויות ללא כוונת זדון".

על-פי המעשים בהם הודה דרעי עצמו, זה הכי רחוק שיכול להיות מ"טעויות ללא כוונת זדון". הוא ואחיו - עו"ד שלמה דרעי, מומחה לנדל"ן - דיווחו לרשויות המס על עסקה שביצעו בשווי הנמוך ב-27% מזה האמיתי וכך חסכו מיסים ניכרים. זה לא קורה בטעות. דרעי העביר דרך אחיו 630,000 שקל של עמלות שקיבל מחברה אמריקנית, כאשר היה חבר כנסת, כי ידע שאסור לו לקבל את הכסף. זה לא קורה בטעות. שלמה דרעי הוציא לחברה חשבוניות כוזבות. זה לא קורה בטעות. אריה דרעי לא דיווח על 100,000 שקל בשנת 2013. זה לא קורה בטעות. הוא לא דיווח כלל על הכנסותיו (כולל 530,000 שקל מאותה חברה) בשנתיים הבאות. זה לא קורה בטעות.

כל המעשים הללו הם פרי תכנון מוקדם שנועד לשלם פחות מס מן המתחייב בעסקת הנדל"ן, ולהסתיר לחלוטין תקבולים בלתי חוקיים בפרשת העמלות. אלו הם מעשים של מרמה, עורמה ותחבולה - העבירות החמורות ביותר בפקודת מס הכנסה, שלצידן עונש מירבי של שבע שנות מאסר. אלו הם מעשים של מרמה והפרת אמונים, שלצידן עונש מירבי של שלוש שנות מאסר. הם נעשו בידי שני אנשים מנוסים ומתוחכמים, היכולים לשכור את מיטב היועצים. על זה צריך ללכת לבית סוהר, כפי שקבע שוב ושוב בית המשפט העליון: ככלל - עבירות מס עונשן מאסר מאחורי סורג ובריח.

אבל יש אצלנו הסתכלות מקלה על עבירות מס. אנחנו לא מבינים שעברייני מס גונבים מכולנו ומכבידים את הנטל על הישרים/הפראיירים שמשלמים את מלוא מיסיהם כדין. אנחנו מזדעזעים אם מישהו גונב מקופת צדקה, ומפהקים כאשר מישהו גונב מקופת המדינה. אנחנו רודפים אחרי כייס שנטל את הארנק הפרטי שלנו, ויושבים בחיבוק ידיים כאשר מישהו בורח עם הארנק של כולנו. כל עוד זו האווירה וכל עוד הפרקליטות, רשות המיסים ובתי המשפט משתפים עימה פעולה (ע"ע בר רפאלי) - המדינה תחיה בגרעון תמידי וגנבי המיסים יחיו בעושר ובאושר.

היבט שערורייתי נוסף הוא התפטרותו של דרעי מהכנסת כחלק מרכזי מעונשו. המהלך הזה, בברכתה של הפרקליטות, הופך את המושב בכנסת לנכס מקרקעין שניתן לסחור בו. קראתי השבוע מאמר מרתק על סחר במושבים בבתי כנסת באירופה במאה ה-17; לא חשבתי לרגע שאפשר למכור גם את המושבים בכנסת ישראל ב-2021. אבל הנה, תמיד יש מה ללמוד.

המושב אינו שייך לאריה דרעי. 316,000 מצביעים העניקו את קולותיהם למפלגת ש"ס במרס השנה. דרעי הוא הראשון ברשימה, פרימוס אינטר פארס (ראשון בין שווים) - לא פחות אבל גם לא יותר. תשעת המושבים שייכים לסיעת ש"ס, כשלוחתם של מצביעיה. בא דרעי ואומר למצביעים: אין שום חשיבות לקולותיכם, אין שום חשיבות לאמונכם, אין שום חשיבות להצהרת האמונים שלי, אין שום חשיבות להבטחות שלי ולמצע של המפלגה. אם המושב הזה יכול לחלץ אותי מהקלבוש - אני אעביר אותו למישהו אחר.

ומן הצד השני של אותה התפטרות: מה יהיה דינו של אזרח מן השורה, שלא יוכל להציע למדינה מושב בכנסת תמורת כרטיס יציאה מהכלא? מדוע אזרח כזה ישלם יותר קנס או יישלח למאסר, בעוד חבר כנסת בכיר יכול לצאת פטור במחיר של התפטרות? חשבתי לתומי, שהאחריות והחומרה עולים עם המעמד. והנה מתברר שההפך הוא הנכון: חבר כנסת בכיר משתמש, בצורה הכי זולה, בתפקידו הממלכתי ובמעמדו הציבורי כדי לזכות בהקלות. על מצב שכזה לא חשבו אפילו המוחות הגאוניים שמאחורי "הפתן השחור".