עלינו לשנן: הפשרה היא הישג, לא כישלון. האיחוי אפשרי

אני חושב ששיתוף השם – פשרה – בנושאים שונים ומגוונים, הוא בעוכרנו. ה"פרווה" שבפשרה, הסטיגמה שדבקה בה, מרתיעה אותנו מחתירה לפשרה, גם במקום שבו היא נחוצה, רצויה ומיטיבה. אולי נרגיל את לשוננו לדבר על "איחוי", חיבור, הכרה, בנייה, מטבע לשון שיבטא יצירה, סבר פנים יפות; זאת, כדי להיפטר מהסרח-העודף שמתלווה בהלך מחשבתנו אל הפשרה. אחרי הדיבור, אחרי הפעולות, יימשכו הלבבות.

אבל פשרה היא לא פתרון קסם, ולא בכל מצב היא ישׂימה. גם שינוי השם ל"איחוי" לא תמיד יעשה את העבודה. נוכל לשבור הרבה קולמוסין, לשפוך נהרות של דיו, ולא נצליח להכריע, ולא לפשר, בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול.

האדם המאמין, הדתי, בדגם ה"טהור" שלו, רואה את הצו הא-לוקי כצו עליון; אין סמכות בידי בשר ודם לפגוע כהוא זה, כמלוא נימה, בחוקת התורה. היהודי שומר המצוות אינו רואה עצמו מוסמך "להתפשר" תוך כדי "כרסום" במצוות הדת, לוותר על תג מתרי"ג מצוות. האדם החילוני, המודרני, הליברלי, בדגם ה"טהור" שלו, דוגל אף הוא בערכים אשר מתווים את השקפת עולמו ואורחות חייו. גם הוא איננו מוכן להתפשר על עקרונותיו: חרות הפרט, חופש הביטוי, חרות המחשבה, הם נכסי צאן ברזל.

היהודי הדתי ציפה לאחר אלפיים שנות גלות, למדינה שתהיה מעוז יהודי, עוגן איתן לקיום מצוות התורה; ועיניו רואות וכלות. החילוני, מנגד, רואה בעיני רוחו מימוש יעדים ואורח חיים של חרות, להלכה ולמעשה, ברשות היחיד וברשות הרבים, אך בפועל חש מוגבל בגלל גדרות דתיים; ובתווך – על ה"סקאלה" שבין דתי לחילוני, רבים וטובים, גם אם אוחזים בהשקפות שונות.

מה עושים? מניחים לעקרונות הנעלים במקומם שברומו של עולם, ומתכנסים סביב אינטרסים וצרכים משותפים, ארציים, כדי לאתר פתרונות מעשיים ונקודתיים. המחלוקת האידיאולוגית תמשיך להתקיים כרקמה פתוחה; לדיון, ויכוח וליבון. ההכרעה בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" אינה נחוצה ואף אינה רצויה.

למשל – לצורך פתרון בעיית הגיור. אדרבה, השארתה בצריך-עיון עשויה לתרום, לשפר, לזקק, להטמיע ערכים משפטיים, אנושיים, יהודיים ודמוקרטיים. לעומת זאת, הכרעה משפטית יכולה לקטוע באיבו את התהליך, להותיר צלקות ומשקעים. לא לחינם המתין בג"ץ שנים ארוכות מאוד – 16 במספר – עד אשר פסק לגבי גיור קונסרבטיבי או רפורמי בישראל. אינטרס משותף לכל, הוא הבטחת קיומו של דיון ציבורי ער ופתוח, שקול ומכובד, בענייני דת ומדינה. לא לחתוך את הדין; לאחות, להתפשר.

שבעה חברים מנתה ועדת נאמן, ביניהם נציג מהתנועה הרפורמית ונציג מהתנועה הקונסרבטיבית. בתפקידי אז כעוזר ליועץ המשפטי לממשלה, שימשתי גם כיועץ משפטי לוועדה. ועדת נאמן שקדה על המלאכה במשך חודשים ארוכים, חמישים ישיבות, באורך רוח, כדי לשמוע ולהבין כל מי שיש לו יד ורגל בסוגיה. ישיבות צפופות, כתף אל כתף, יהודים מרקע שונה בתכלית, הכל לשם מציאת מכנה משותף בסיסי בסוגיית הגיור במדינת ישראל.

תמימות דעים שׂררה בקרב חברי הוועדה, כי מעבר לוויכוח בין הזרמים ביהדות, יש צורך בפתרון מוסכם לנושא הגיור, מענה למאות-אלפי עולים שאינם יהודים, באו ארצה על-פי חוק השבות, ומתערים בתוכנו. המלצות הוועדה הושתתו על שני אדנים: (א) הקמת מכון משותף ללימודי יהדות, שבו יתקיים שלב ראשון של לימוד. המכון והנהלתו ישקפו ייצוג של כלל האוכלוסייה היהודית בישראל, לגווניה ולזרמיה, בכללם קונסרבטיבים ורפורמים; תהיה בו מערכת לימודים מגוונת להכרת היהדות; תוכנית הלימודים תדגיש את יחודו של עם ישראל ותורתו, ואת ההיבטים המאחדים בעם היהודי. (ב) למען שמירה על אחדות העם, הסכימו חברי הוועדה, כי יש צורך בהקמת מסלול גיור אחיד, ממלכתי, אורתודוקסי, שיהיה מוכר ומקובל על כלל ישראל. לפיכך המליצה הוועדה על הקמת מערך ממלכתי של בתי דין לגיור, אשר יפעל תחת הרבנות הראשית. לשון אחר: תוכנית לימודים משותפת לכל הזרמים; הגיור עצמו – אורתודוקסי.

לא קלה הייתה דרכה של הוועדה אל הפתרון המוסכם. באחד הדיונים בכנסת הקשה מי מחברי הכנסת: האם יבוא "רבאיי" רפורמי בשערי המכון בשבת קודש במכוניתו, וילמד הלכות שבת? ולעומתו הקשה חבר כנסת אחר: האם יבוא רב אורתודוקסי ללמד במכון בקורס על יהדות זמננו ויבטל כעפרא דערעא זרמים שאינם אורתודוקסיים?

שאלות כאלה נועדו להכשיל את המהלך, והרי אין קל מלנתץ ולשבר. צריך להסביר פנים. יש צורך באיחוי. לפיכך נאמר בדוח הוועדה: "המגמה היא שמועמד לגיור 'מודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם. ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ואין מאריכין בדבר זה'". הכל כדברי הרמב"ם בפרק י"ד להלכות איסורי ביאה. זוהי הפשרה. זהו האיחוי: "ואין מדקדקין עליו שמא יגרום לטורדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים". ואני שואל: מהם "דברי רצון ורכים" אם לא פשרה? אם כן, לא ועדת נאמן המציאה את הגלגל, ולא ועדות אחרות לרוב שקמו במהלך השנים, לא מתווה ניסים שמדברים בו לאחרונה. הרמב"ם מורה לנו להתפשר. זה לכתחילה, לא בדיעבד.

עם סיום דיוני הוועדה הוצגו לפני הרבנות הראשית לישראל ההמלצות שגובשו. הרבנות קיבלה כמובן את ההמלצה לייחוד הגיור על-פי דין תורה ובמסגרת מערך גיור ממלכתי, אך למרבה הצער, נמנעה מלקבל את ההמלצה לגבי מכון ללימודי יהדות אשר יפעל בשיתוף הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים. במקביל, ומבלי לנקוט עמדה בשאלת הסיבה והמסובב, נסוגו נציגי הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים מההסכמות לגבי הפקדת הגיור עצמו, להבדיל משלב הלימודים, בידי בתי דין שיוקמו על-ידי הרבנות הראשית בלבד, והסתייגו מהמחויבות שהוטלה עליהם להימנע מגיור עצמאי, מחוץ למערך הממלכתי.

למרות זאת, קם והיה המכון ללימודי היהדות, וכן גם בתי דין ממלכתיים לגיור. כתבנו על כך, אליקים רובינשטיין ואנוכי, שהקטר ואיתו קרונות משא אחדים, הנושאים את הקמת המכון המשותף ואת בתי הדין לגיור, מקרטע לאיטו במעלה, ונושף בחוזקה. לא כל הקרונות נרתמו כמצופה; חלקם מחשבים להישבר, או לעצור בתחנה זו או אחרת; גם הנוסעים טרם מתדפקים על דלתות הרכבת, הגם שהיא נוסעת לאיטה, אם כי ישנם לא מעט חיילים וחיילות שעולים על הרכבת. יש מי שפוסח על שתי הסעיפים, ורק רגלו האחת בקרון, ממתינה, צופה, שוקל אם להצטרף אם לאו.

עם כל זאת, התקווה היא כי הרכבת נוע תנוע, ובסופו של דבר תבשיל ההכרה כי הפתרון המשולב שהוצע בוועדת נאמן, הוא שביל הזהב לעת הזאת. ומתי תבשיל ההכרה? כשנדע להבחין בין עיקר לטפל. העימות הפנימי הנוקב בעם היהודי הפך מבלי משים את הטפל לעיקר, ואת העיקר לטפל. לאמיתו של דבר, בסוגיית הגיור בישראל בעת הזאת – לא מאבק בין הזרמים הוא עיקר; העיקר הוא הבעיה הקשה של מאות אלפי עולים, אשר עלו ארצה על-פי חוק השבות, אך אינם יהודים על-פי ההלכה. זו הבעיה הטעונה פתרון, והוא לא בלתי אפשרי. הוא קשה, אבל בהישג יד.

בעל עסק קטן, לעומת זאת, שידו אינה משגת להעסיק עובד לא-יהודי אשר יעבוד במקומו ביום המנוחה, ייצא וידיו על ראשו. גם האפשרות לוותר על יום המנוחה ולהתחרות ניטלה מהם, מבעלי העסקים הקטנים: מחד-גיסא, אין באפשרותם להעסיק עובד שאינו יהודי; מאידך-גיסא, הם אינם רשאים לסחור בחנות בעצמם. הסוחרים הקטנים, הם אלו אשר צפויים אפוא לספוג את הנזק הכלכלי הנובע מפתיחת בתי המסחר בימי המנוחה. ברי כי תוצאה זו אינה רצויה, ועומדת בניגוד מוחלט לתכליתו הסוציאלית של חוק שעות עבודה ומנוחה.

שני נדבכים לתכלית הסוציאלית: הנדבך הראשון, עניינו מנוחה ליגע ומרגוע לעמל; על גביו מונח הנדבך השני, שעניינו טיבה של אותה מנוחה. דווקא בשל חשיבותם הרבה של ימי המנוחה, יש לזכור כי אופי המנוחה משתנה בין איש לרעהו. עונג השבת של האחד הוא בתפילה, קידוש, סעודה ומנוחה על-פי גדרי ההלכה; חברו, לעומת זאת, יבקש להתענג על תערוכה במוזאון, בילוי משפחתי בבית הקולנוע או מנוחה על שפת הים. ראוי לאפשר לכל אחד ואחת לעצב את יום המנוחה כפי השקפתו ואמונתה.

גם מנקודת מבטם של הצרכנים קיים הבדל מהותי. התכלית הסוציאלית תומכת בזכותם של הצרכנים החפצים בכך להתענג בתענוגים, כפי השקפתם, אמונתם והעדפתם. בתי עינוג פתוחים בשבת. לא כן כאשר בפעילות מסחר עסקינן. המסחר עניינו בקנייה ומכירה, עיקרו ברווחים כלכליים, בצרכים פונקציונליים, שאינם נוגעים למנוחה או לבילוי.

טבעה הפונקציונלי של הפעילות המסחרית מתבטא בין היתר בכך שאין יתרון בעריכת הקניות ביום המנוחה דווקא. רכישה במרכול ובדומיו, יכול שתיעשה גם לפני השבת או לאחריה. זאת, בניגוד לפעילות בילוי ומנוחה, שמטבע הדברים יכולה להתקיים דווקא ביום השבת, יום המנוחה, שעה שכל בני המשפחה שובתים יחדיו ומיטיבים את מנוחתם בפעילויות משותפות.

הבהרתי והדגשתי בפסק הדין: אין ספק כי פתיחתם של בתי מסחר בשבת מהווה תוספת נוחות משמעותית לקהל רב של צרכנים. אין לזלזל בכך כלל ועיקר. נוחות, הגם שאינה זכות יסוד חוקתית, אינה מילה גסה. רצונו של אדם כי תהיה לו אפשרות לקנות חלב וביצים ביום השבת, ורוטב סויה, כמו גם בגדים או רהיטים, הריהו מובן ולגיטימי. ברם, רצון זה אינו חזות הכל; על הכף מונחת גם זכותם היסודית של בעלי בתי המסחר החפצים בכך לשבות ממלאכתם ביום המנוחה. תוספת הנוחות אשר עשויה לצמוח מצריכה מסחרית בשבת, אין בה כדי להצדיק פגיעה כה משמעותית בסוחרים הקטנים.

ציטטתי בפסק הדין מדבריו הנפלאים של הפילוסוף והתיאולוג היהודי-אמריקני הרב אברהם יהושע השל בספרו המונומנטאלי "השבת": "על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה... עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו... שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו".

אִמרו לי ביושר: האם יש כאן מישהו או מישהי שאינם מוכנים לחתום על הדברים הללו? אני משער שרוב גדול מקרב הנוכחים כמהַ למנוחה בשבת. אז מה קרה כאן? במלוא הכבוד כמובן לחברי להרכב שדעתם שונה, ומכריעה (חמישה, בראשות הנשיאה מרים נאור, כנגד שניים, השופט ניל הנדל שהסתמך על התכלית הדתית, בעוד אני הסתמכתי על התכלית הסוציאלית של החוק), אני סבור שכשלון העתירה נבע מכך שלא נצבעה בצבע האמיתי שלה. העותרים הם סוחרים קטנים, מעייניהם נתונים בפשטות לפרנסתם, עם אפשרות לנוח בשבת. מרגע שהמחלוקת נצבעה בצבע דתי, נדונה העתירה לכישלון. בתחילת דברַי אמרתי שלא נצליח לפשר ולגשר בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול. משעה שהעתירה נצבעה בצבע של חופש העיסוק וחופש המצפון אל מול קדושתה הדתית של השבת, נסתם הגולל על פשרה, על איחוי; על ויתור קטן תמורת רווחה גדולה.

הדגמתי "פשרה" או "איחוי" לגבי גיור ולגבי שבת. ישנן עוד דוגמאות לרוב. אסתפק בעוד אחת, דווקא כזו שאינה במרכז הבעיות הלאומיות: חפירות ארכיאולוגיות בקברים עתיקים. בעבר שמענו רבות, היום פחות, על אתרי מריבה בין ארכיאולוגים לבין חלק מן הציבור החרדי, כל אימת שמתגלים קברים במהלך חפירות ארכיאולוגיות. גם כאן, המחלוקת העקרונית לא תיפתר. אין טעם ולא תכלית לנסות לגשר על פערים אידיאולוגיים ולהכריע איזה ערך גובר: האם כבוד המת, או המחקר המדעי-אנתרופולוגי, או שמא יש לקדם בכל מחיר את פיתוח הארץ, ולדרוס כל קבר שמתגלה תוך כדי סלילת כביש או הכשרת שטח לבנייה.

הממשלה מינתה בשנת 1997 צוות לטיפול בנושא. מגמתנו בעבודת אותו צוות הייתה להניח לאידיאולוגיות; כל אחד יוכל להמשיך ולהחזיק בהשקפת עולמו, ועם זאת – לנסות לגבש דפוסי פעולה טכניים-מעשיים למקרים שבהם מתגלים קברים במהלך חפירות ארכיאולוגיות. באופן פשטני ניתן לתאר את המחלוקת כך שצד אחד טוען נגד חילול קברים; הצד האחר טוען נגדו שדווקא אופן פעולתו-שלו שומר על כבוד המתים, ומבלעדי פעולותיו ייעצר פיתוח הארץ; והראשונים משיבים כי רוב רובם של המקרים הבעייתיים ניתן לפתרון, ופיתוח הארץ יוכל להימשך בקצב מואץ, גם תוך שמירת כבוד המתים על-פי ההלכה. שיח משותף ופורה בעבודת הצוות לימד, כי מבעד למחלוקת העקרונית, ניתן לזהות אינטרס משותף לחרדים ולארכיאולוגים: אלה ואלה מעוניינים בשימור קברים עתיקים.

בלי התערבות המחוקק שהעניק סמכויות לרשות העתיקות, טענו הארכיאולוגים, היו קבלנים ויזמים מבצעים עבודות פיתוח כטוב בעיניהם, והעצמות היו מפוזרות כדומן על פני השדה. פעולותיה של רשות העתיקות, הן דווקא אלה אשר מבטיחות את כבוד המתים. וכשהקשינו כלפי החרדים בעבודת אותו צוות, והרי הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (יורה דעה שס"ד, ה') כי "קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך, אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה – מותר לפנותו"?

אף הם השיבו לנו (בחדרי חדרים אמנם, כדי לא להודות בפרהסיה שיש ומותר לפנות קברים), שפינוי קברים יכול שיהיה, אך לא בידי ארכיאולוגים, אלא על-פי דברם של פוסקי הלכה. מקוצר הזמן לא אוכל לפרט, אך די בדברים הללו שאמרתי עד כאן, כדי להבין שפשרה היא בהישג יד. יש אינטרס חזק משותף. קבענו נוהל שחִייב שיתוף פעולה יעיל בין רשות העתיקות לבין המחלקה לשירותי קבורה במשרד הדתות. התייעצות מהירה לצורך קבלת החלטות, גורם מכריע במקרים של מחלוקת. הסמכות החוקית היא בידי רשות העתיקות, אך הוצע שלא הארכיאולוג ה"כופר" יכריע, אלא ימונה רב לרשות העתיקות, והוא יכריע. ההצעה נדחתה.

שר החינוך, זבולון המר ז"ל, הציע להעמיד לרשותי ג'יפ 4X4 כדי שאהיה זמין לכל קריאה ממקום מושבי בלשכת היועץ המשפטי לממשלה להגיע אל אתר המריבה ולהכריע במחלוקת... גם ההצעה הזאת נדחתה. אבל קבענו נוהל מפורט ויעיל לשביעות רצון הנוגעים בדבר. אינני בקיא היום בנעשה בשטח, אבל נדמה לי ששוב איננו שומעים על אתרי מריבות בעוצמה ובכמות שהיו בעבר. כנראה שזה עובד.

הארכתי די. אסיים בדברי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מנחם אֵלון המנוח: "משפטה של מדינה שואף לשלום, ולא לשלמות. השלמות אינה נחלתו של שופט בשר ודם. שאיפתה של מערכת משפטית ושל אמנות שיפוטית, צריך שתהא – הרמוניה חברתית ותרבותית... דבריו וניסוחו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, כי על שלושה דברים – הדין, האמת והשלום – העולם עומד וקיים... יפים ונכוחים הם גם למציאותה של חברתנו בימינו אנו. מבקשים אנו את הדין ואת האמת לאמיתו, ומודעים אנו לכך כי 'לאמיתו' אין משמעו אמת מוחלטת, אלא לפי המקום, הזמן, העניין וטבעו של עולם. מטרתם של הדין והאמת לאמיתו גם יחד הוא – השלום, שיסודו והישגו בפשרה".

עד כאן דברי הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל, ודברי המשנה לנשיא, פרופ' מנחם אלון. ואני הקטן אוסיף מצדי: אכן כן, עלינו לשנן: הפשרה היא הישג; לא כשלון. האיחוי אפשרי. ואידך זיל גמור.