פרטי האירוע
המשיבה 1 שהיא חברה ישראלית, המייצרת מרפדי גאזה סטריליים הנארזים במעטפות המכילות 5 מרפדים כל אחת, התקשרה בחוזה מכר עם המערערת 1 שהיא חברה אוסטרלית, ולפיו העבירה לאחרונה כמות מסוימת של מעטפות. משהתברר למערערת 1, שכמות גדולה מהמרפדים הייתה פגומה, נערך הסכם נוסף בין הצדדים, ולפיו הוחזרו כל המעטפות שנותרו בידי המערערת 1 למשיבה 1 לשם תיקונן ובמטרה שתשלחנה כשהן תקינות שוב לאוסטרליה, ובאופן שאחוז הליקויים לא יעלה על 1%. המשיבה 1 שלחה כמות ראשונה של מעטפות מתוקנות. המערערת 1 שעסקה בתיווך ולא השתמשה בעצמה במרפדים אלא מכרה אותם לצד שלישי, גילתה לטענתה כעבור מספר חודשים, כי אחוז הפגמים במשלוח האחרון עמד על 17% בניגוד להסכם. משנכשלו הניסיונות להגיע להסדר נוסף לגבי בדיקת הסחורה, ומשסירבה המערערת 1 לקבל את יתרת המעטפות שנותרו בידי המשיבה 1, מכרה המשיבה 1 מעטפות אלה בתמורה מלאה לקונה אחר וסירבה להחזיר למערערת 1 את סכום התמורה החוזית המלא שקיבלה על-פי ההסכם המקורי. בבית המשפט המחוזי נדחתה תביעת המערערת 1 להשבה ולפיצויים בגין הפרת החוזה. מכאן הערעור.
טענות המערערת
המערערת לא הפרה את הוראת סעיף 38(א) לתוספת חוק המכר, בכך שהודעתה נתעכבה מס' חודשים. בנוסף, לא יתכן להותיר על כנו מצב, שבו גם התמורה ששילמה המערערת וגם הסחורה, שהייתה המשיבה צריכה לספק, יישארו בידי המשיבה.
החלטת בית משפט
השופט י' מלץ - יש מקרים שבהם אין לצפות מן הקונה לבדוק את הנכס על אתר, באשר בדיקה זו תכלה את הנכס, ובכך ייגרמו עוול לקונה ובזבוז משאבים חברתי מיותר. אין בהסכם כל הוראה, המאפשרת למערערת להשהות את בדיקת הסחורה מעבר לזמן הקצר שהחוק מתיר, ובכך נטלה על עצמה את החובה לבדוק את הסחורה מיידית. המערערת ידעה, כי המדובר בסחורה שאיכותה אינה מושלמת, ולאור ניסיון העבר היה עליה לגלות את הפגם מיידית, אם היה ברצונה להסתמך עליו.
מה שהיה על המערערת לעשות, במקרה זה, הוא אחד משניים: לבדוק כמות מדגמית של כמה מאות מעטפות, כדי לקבל מושג על שיעור הליקויים. לחלופין, יכולה הייתה להאיץ בלקוח, אשר רכש ממנה את הפאדים, להשתמש בהם בעדיפות ראשונה, כדי לקבל רושם ראשוני מאיכות המוצר. את שני אלה לא עשתה המערערת, ובכך החמיצה את ההזדמנות להודיע על אי ההתאמה בממכר. הואיל ומצאתי כי לא ניתנה הודעה במועד על הפגמים, חלה הוראת סעיף 39(א), לתוספת החוק הנ"ל, לפיה איבדה המערערת את הזכות להסתמך על אי ההתאמה. לדעתי, ניתן לראות בנסיבותיו של מקרה זה ביטול הדדי של החוזה, הן מצד המערערת והן מצד המשיבה, ועל כן מתחייבת השבת התמורה אשר שילמה המערערת עבור החלק היחסי של הסחורה אשר לא סופקה.
מטרתה של הודעת ביטול החוזה היא ללמד את הצד השני, אשר הפר את החוזה, כי המודיע החליט להסתלק מן החוזה, וכי הוא רואה אותו כנגמר. כאשר מצליח צד לחוזה, המערערת במקרה שלפנינו, למסור לצד השני על רצונו לסיים את החוזה ולבטלו, מבלי למסור הודעת ביטול מפורשת, די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). במקרה שללפנינו, ניתן לראות הן בכישלון המשא-ומתן לפשרה והן בהגשת כתב התביעה משום גילוי הרצון לבטל את החוזה מצדה של המערערת.
לנוכח מעשה הביטול ע"י המערערת, העדיפה המשיבה להשתמש בסחורה שנותרה בידיה למטרה אחרת, ומכרה אותה לצד שלישי. בכך היא הצטרפה לאקט ביטול החוזה והפכה אותו לדו צדדי. לפיכך הייתי מקבלת את הערעור.
הערעור התקבל, ולמסקנה זו הגיעו הנשיא מ' שמגר והשופט א' גולדברג.
[כתב: שגיא בנתאי]
