צבעי הלב

רון גרא: "לתלות שבילי שמים", צבעונים 2021 88 עמודים.

השנים החולפות עושות את שלהן. הבגרות לוחצת והנפש שוקעת, הוזה או שואלת שאלות. רון גרא בשיריו החדשים מביא את החיים כמות שהם, בלא לייפותם, עם זאת הוא אומר בפתח ספרו, בהיזכרו בימי צעירותו: "הָיִיתִי צִפּוֹר דּוֹאָה / בֵּין אִילָנוֹת יְרֻקִּים. / יָדַעְתִּי לַצּוּף מֶעַל / תְּהוֹמוֹת. // הַיּוֹם / הָאִילָנוֹת אֲפֵלִים. / יַבְּשׁוּ הַמַּעְיָנוֹת..."

עוד הוא אומר, בשיר אחר, באחד מימיה העליזים של העיר הלובשת חג בלעדיו: "הָעִיר עוֹלָה בִּתְרוּעוֹת / וּדְגָלִים מִתְנוֹפְפִים - / לֹא שֶׁלִּי." לא שלו. האדישות אל המתרחש בעולם שסביבו מדכאת את הרצונות ואת התשוקות שהיו בו פעם, עת התשוקה שלטה בו, עת "הִתַּזְנוּ מַיִם / שָּׁדֶיּהָ הָרְטֻבִים / קָפְצוּ בְּחָזִיָּתָה / הַצְּחֹרָה / שֶׁהָפְכָה לִשְׁקוּפָה. / חוֹתֵם נְשִׁיקָה / בִּשְׂפָתֶיהָ הַמְּלוּחוֹת".

וכך הוא שח על צעירותו, כי הוא עדיין זוכר את ימיו הטובים: "אַתְּ עוֹלָה בַּחֲלוֹמִי / כְּלַחַן מִתְעוֹרֵר / עוֹטָה חוּטֵי מַרְפֵּא / בַּדְּפָנוֹת חַדְרֵי לִבִּי." כך הוא חולם עד שמתעורר אל חייו, בעוד הוא יודע, על-אף הכול, כי "אֹשֶׁר אֵינוֹ בּוֹחֵל / לְהִתְגוֹלֵל / בֵּין שִׁינַּיִם רְקוּבוֹת." אבל יודע באותה עת שבזמן שֶׁ"מַמְרִיאִים אֵל חֲלוֹמוֹת מֻפְלָגִים. / הָרֶגַע נָמוֹג בֵּין מְחִלּוֹת הַמִּלִּים".

אלא שאז הוא חש שהעולם מוסיף בשלו, ולכשעצמו הוא יפה, הוא כותב עליו אוסף שירים יפיפיים ואידיליים המתארים אותו, גם נזכר בילדות נעימה מעצם היותה הילדות שלו, כאשר חיות הבית סובבות חופשיות בחצר, עצי הפרי נותנים ריחם ומגרים את התיאבון, מעלים את הזיכרון, וכך הוא כותב: "גַּג - כַּרְבֹּלֶת אֲדֻמָּה. / גֶּדֶר בוֹנְגְוִילְיָה / סוֹבֶבֶת./ רֵיחַ אֶשְׁכּוֹלִית וְתַפּוּחַ / / רֵיחַ אַבְקַת פְּרָחִים / נוֹזֵל מִן הַקִּירוֹת. / הֶבֶל חָלַב עֵז / בַּנְּחִירַיִם". והוא מהלל את הטבע שסביבו: "סֵדֶר וְיֹפִי בְּמַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית, / שׁוֹאֵל / וְנֶאֱלָם לְמוּלָם".

ולאחר שהוא זוכר את היופי שבעולם, יתרת חושיו מתעוררת והוא דבק בחיים, ואז הוא מבקש, "אָדוֹן כָּל הָעוֹלָמוֹת / אֵין בָּנוּ מְתֹם / רַק תְּהֹם / אָנָּא / עֲשֵׂה עִמָּנוּ / חֶסֶד." כי הנה, לאחר הכול, אנו מודים על חיינו.

יפעת גדות: "בתוך הרעש הגדול", הוצאת "קתרזיס" 2021 94 עמודים.

"הָיִיתִי רוֹצֶה - / הוֹ, הָיִיתִי רוֹצֶה! - / לִהְיוֹת רַק צוֹחֶקֶת" מצהירה יפעת גדות, ולפי כך, בתוך רעש גדול קשה לשמוע את שיריה העדינים שאינם מתריעים ברובם אך שבאים להגיד",בתוך הרעש הגדול", והם כתובים בעדינות מכובדת, לכן השקט נדרש, כדי להקשיב ולקלוט את מה שבין השורות ואת מה שאמירתה לאחר הכל הסתירה, כי "בְּאֶרֶץ הַמַּרְאוֹת אִי אֶפְשָׁר / לִבְרֹחַ מֵהָאֱמֶת", כמי שמעידה באומץ רב ובכנות כאובה על עצמה: "אֲנִי בַּיִת עָזוּב, / אֲנִי עֵץ עִם פֵּרוֹת מַרְקִיבִים, / אֲנִי אֶלֶף דְּרָכִים רְדוּמוֹת".

היא נפחדת, כמעט נואשת מן הדברים הסובבים, כי נותרו היא והאיש שלה לבדם ברעש העולם. היא שואלת את מה שרובנו ואולי כולנו שואלים: "כַּמָּה זְמַן יְהַדְהֵד שְׁמִי / בְּפִיּוֹת הָאֲנָשִׁים"?, כאשר הכאב בא ועוטף הכול, והיא חשה עצמה זרה בבית שהיה שלה. "שהיה", היא אומרת, והיא מקווה לתת משמעות לימים החולפים, למחשבות על מחר, והאם תוכל עדיין לאפשר לדמיונה לעוף. כך היא מקווה בתוכה לדעת לקום וללכת עדיין, מבלי לברוח. לצמוח במקומה.

והיא מתמסרת לגוף שבא מפעם בפעם, רגילה בכך, לא חשוב שזה נעשה בלי חום, היא כמו מאבדת את עצמה, "עָמֹק אֶל תּוֹךְ / הָרְצוֹנוֹת שֶׁלִּי / אֲנִי נִשְׁמֶטֶת / נִכְנַעַת וּפְרוּעָה, / חוֹפֶפֶת לַתְּנוּעוֹת הָרְעֵבוֹת שֶׁלְּךָ / וּמַגִּיעָה". זאת בעוד "מְקֻפָּלִים הַהֶרְגֵּלִים / בְּאֵיזוֹ מְגֵרָה". אך הנה תוקף כאב הגוף ופורם בה צלקות, מרחיק את חלום ההתעוררות, ורק מתנחמת-מתענגת על הילודה הרכה ועל גופה הרך של הפעוטה, בעוד את הגבר שלצידה היא רואה דרך מסך מעונן, דרך הרעש, אינה יודעת אם יצליח מתוך כל אלה לבוא לגלות אותה.

היא רוטנת על החיים ואומרת דרך משל: "מַתְּנוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שְׁנִּתְנּוּ / עִם הַנְּשִׁימָה הָרִאשׁוֹנָה, / נִתְּנּוּ כְּלָן בַּהַשְׁאָלָה", כך היא חשה את חיינו, מושאלים לנו, וזועקת בסוף הספר את זעקת גופה, זעקת נשיותה ואולי את זעתקן של רוב נשות העולם: "בּוֹאִי, לילת, / קָרְאָה חָוָה / בִּתְחִנָּה, // מִיּוֹם שֶׁהָלַכְתְּ / תְּשׁוּקוֹתַי מֻסְתָּרוֹת / בְּעָלֵי תְּאֵנָה". והיכן היא, הנחמה? היכן נחמת כולנו?

נורית צדרבוים: "כולם היו פני", הוצאת "נורית ארט" 2017 50 אלבומים ממוספרים.

לא מצאתי מקום הולם יותר לאלבום זה אלא בין ספרי השירה, כי כמוהו כספר שירה. ד"ר צדרבוים כותבת אוטוביוגרפיה, אך זו אוטוביוגרפיה של פניה, בה בדקה וחקרה מה קורה מדי יום לאותם פנים שלה, דרך שירים וצילומים, כְּמָה שהוא מראָה של הנפש. זהו למעשה מחקר, והיא פרסמה זאת באלבום שעיקרו הציורים, פנים רבים שכולם פניה, אותם ציירה במו ידיה. האקט הזה, שחשף בפניה דברים על עצמה והובא להבנת האחרים, הוא בעיניי תופעה נדירה של מי שתרמה את גופה למדע, במקרה זה את פניה.

היא ציירה את פני עצמה כמעט בכל הבעה שיכולה הייתה להעלות, הבעות כמו הפתעה, תהייה, תמיהה, כעס, בהייה, שיממון, אכזבה, אדישות - ועוד ככל שנוכל למצוא שמות תואר לפנים. כך בספרה האלבומי, בו שילבה את גם שירים קצרים מפרי עטה, שהוסיפו נופך של עמקות ופרשנות נוספת והעצימו את התחושה שבעקבות ציורי הפנים. בשורות של שיר מובאת גם התבוננותה עוברית, מתאווה, אולי משתאה, וכיצירתו של אלוהים היא יוצאת ללמוד את דרכו של יוצרה. אחרי מה שראתה שם היא אומרת: "יצאתי לראות איך אלוהים מפסל ומה הוא עושה", והנה מתברר לה כי העולם שנראה עומד על מקומו אינו באמת כך, וכי "בציור שצִיָרתי בגיר דם יֵדע ומכחול / הכחול לא היה הכחול של יום אתמול".

ואל נשכח, הדברים אמורים בציור פניה, ללמדך שאם תתבונן היטב, הרי שהשינוי חל וזוחל בך מדי יום מבלי שתחוש בכך. מה שהיא רואה במבטה העמוק הוא מראֶה שאני יכול לומר שהוא הפוך מזה של דוריאן גריי של אוסקר ויילד, שראה את תמונתו מזדקנת בעודו צעיר, אלא שהיא רואה את ההשתנות של עצמה. ואני שואל כאן אם יכול אמן שסיים את עבודתו לראותה כמכלול, יכול לראותה כגמורה? או שמא בעיניו תמיד תהיה זקוקה לנגיעות נוספות, לתיקונים, לבל תהיה חסרה?

וכאן היא משתפת ומאפשרת לנו ללמוד אותה במצביה השונים, אינה מסתיר דבר כאשר היא נחשפת כל תוכה מול עצמה, בעודה מחפשת באומץ את הגדרת עצמה. וכמו שהיא אומרת, מטרתה היא "לספר על צל שלא התעצל / להאיר אותי ממקומי האפל", ולמה גם אנחנו? למה היא משתפת? כי היא אמנית. כי היא חוקרת. כי מה שיש באמן ובחוקר שואף לצאת החוצה, אל העולם, וכזו היא.

יצחק שין: "שירים נבחרים", הוצאה עצמית "אמזון" 2021 88 עמודים.

יצחק שין אינו מאריך בדברים. הוא מעשי מאוד, שזה אולי אופייני לו, ואולי משום כך שיריו קצרים ואפילו קצרים מאוד. השירים הזכירו לי שירת הייקו, אך אינם עונים על כללי אותה שירה, המקובעת והמדויקת. עם זאת, היותם נוקשים וקצרים, והיות והמשורר, כמי שמוכר לי היטב כחבר אגודת הסופרים הינו איש המשתתף באופן קבוע במסעות טבע או בטרקים מסובכים, הרי שאולי משום כך שיריו קצרים כל כך ואקוטיים - אלא שיש ללגום אותם לאט, כי בתוכם פנימה מצוי הצוף ומצויה כוונתו של המשורר. כאשר הוא כותב כי "שִׂמְחַת הַגֶּשֶׁם / שָׁקְעָה בַּבֹּץ". (זהו כל השיר - י.כ.א)

אני יכול לחוש את רגשותיו ואת צערו על המים שאובדים, הניתכים לריק. כאשר הוא כותב כי "צוּק זָנוּחַ / שֶׁמָּאַס בַּבְּדִידוּת / הָפַךְ/ מִשְׁכָּן לִנְשָׁרִים." אני חש כיצד הוא מלין על אי-טיפול בטבע והזנחתו על-ידי האדם, וזאת מעבר לשנינה ולהגות שבדברים. עם זאת אינו כאותו נחל אכזב במה שקשור לאהבה, ומה שאמרתי קשור לכך. כאן אינו מאכזב את הקוראים, והוא מפזם באוזניה בבואו אליה: "אֵלַיִךְ / יָפָה וְעָפָה גַּם הַדֶּרֶךְ" (שוב, זהו כל השיר - י.כ.א.).

ואילו בעודו במלאכת האהבה הוא יודע לפנק ולשורר, אף לרגש, "יְרֵכַיִךְ / יוֹצְרוֹת גֶּשֶׁר / תַּחְתָּיו הַזָּמִיר / בָּנָה קֵן." לא פחות מזה, כך שלמרות קוצרם של שיריו הוא מיטיב לבטא את אהבתו לה, אך גם את אכזבתו מאוחר יותר, משהיא מאכזבת ומתרחקת, מבלי לחוס, אפילו את טינתו לאחר שנזנח על ידה. כך הוא אומר ורוטן אליה באיזה כעס, לאחר הכול, כי הוא חש שהדבר אינו הדבר האמיתי, ואומר לה עוד בתחילת קרירותה: " כְּשֶׁתָּבוֹאִי / לְהַתְנוֹת אַהֲבָה / אֲסוּרָה, / הַשְׁאִירִי אֶת מַצְפּוּנֵךְ בְּבֵיתֵךְ".

ולאחר הכול, לאחר שהלכה והלך גם הוא, הוא מודיע לה כי "הַלַּיְלָה / חַדְרֵךְ הַנָּעוּל / הִפְרִיד בֵּינֵינוּ." ואז הוא נדחף להצהיר ולהביא לידיעתה, כי, "אַחַר שֶׁהָלַכְתְּ / הַנֵּר שֶׁלְּאוֹרוֹ / עָשִׂינוּ אַהֲבָה // הָפַךְ לְנֵר נְשָׁמָה". ככה, סופו של מסע, נר נשמה בלבד, קיצו של רגש שאבד, הנה האדמה.

דיתה שיבט: "פנים ריבוא גוונים", הוצאת צבעונים 2021 174 עמודים.

קשׁה לכתוב על ספר שׁיריה שׁל דיתה שׁביט ברשׁימה קצרה, כדרכי, אך אנסה לצמצם ולעשׂות זאת. זהו ספר עב-כּרס במונחים שׁל שׁירה, ומקיף שׁבע או שׁמונה שׁנים שׁל יצירה ושל חיי אישה רב-תחומית ובעלת מעוף. אךְ נראה שׁספר זה, שׁסופו עצוב מתּחילתו נראה כסיכומה שׁל דרך, הן בשׁל כמותו, הן בשל תּוכנו, אך איני מקבל זאת כי מישׁהו כבר אמר לי כי "אין ספר אחרון".

כאישה וישראלית גאה היא מודיעה, כאותה ציפור שאימצנו כסמלנו: "אֲנִי דּוּכִיפַת מְקוֹמִית / פּוֹסַעַת בֵּין בְּרוֹשִׁים / וּבֵין רִגְבֵי קַרְקַע יִעוּדִי / בְּאַרְצִי הַמִּתְחַדֶּשֶׁת" וכל חייה אינה שׁוכחת כי "אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת פְשוּטֵי עַם / תּוֹלְעֵי סֵפֶר אוֹהֲבֵי אָדַם", ועקבות כל אלה הליכותיה: "אֲנִי פּוֹסַעַת בִּשְׁבִיל הָרוּחַ / מְלַקֶּטֶת מַחְשָׁבוֹת / שֶׁפָּגַשְׁתִּי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ..." וזה גורלה, להיות זו וזו, גם וגם, ללקט את שיריהָ פעם, ופעם את ציוריה, "כְּשֶׁנָחְסָמוֹת דְּרָכַי... / וְהַיָּד הָאוֹחֶזֶת מִכְּחֻלִּים / מְשֻׁתֶּקֶת / ...אֲנִי פּוֹנָה לַשִּׁירִים / הַמפַגְמִים לִי / גְּשָׁרִים..."

השער הראשון, הנושא את כותרת הספר, יכול לשמש כתעודת זהות משולבת עם הטבע המיפה את שיריה, מלווה בזיכרון אלה שאינם איתה עוד, שנספו בשואה, אשר להם מוקדש חלק השירים של ספרה, אבל לאלה המצויים לצידה, מי שמחזקים ומזרימים בה חיים מוקדשים שירים אחרים. שבעה שערים לספר, ובכל שער מרוכזים זיכרונותיה, מחשבותיה, תחושותיה ומעשיה, דהיינו חייה, לפי נושאיהם, והנושאים לא מעטים ולא פשוטים.

את שערו האחר של הספר היא מקדישה להוריה. "לָמַדְתִּי לִקְשֹׁר / אֶת סִפּוּרֵי אִמִּי / בְּחוּטֵי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתָהּ", היא אומרת, אבל מסיימת באלו המלים: "וְאַמְתַּחְתִּי רֵיקָה בְּיָדִי / אֵין סִפּוּר לְסַפֵּר / לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים", ואילו על אביה אומרת, "אָבִי הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ כּוֹאֵב וְשׁוֹתֵק / בִּפְסִיעוֹת מְדוֹּדוֹת מְהַסְּסוֹת / עָטוּף פָּרֹכֶת חֲרָדוֹת". אבל את השער הבא היא מקדישה לאהבתה, בו היא כותבת: "וּבַלַּיְלָה הַהוּא / לְבָנָה בְּמִלּוּאָה / הֵעִירָה אֶת הַיְּקוּם / כְּשֶׁבִּקַּשְׁתָּ אֶת יָדִי". ואז, "יָשַׁבְנוּ יָד בְּיָד עַל הַחוֹל הַחַם".

אהבתה אל האיש שאיתה גובלת בשירי הטבע היפים כאשר היא משוטטת בו, משוררת-ציירת שאינה יודעת מה קודם לעשות, כאשר "רוּחַ סְתָו שׁוֹבָב לִטֵּף בְּרֹךְ / כֹּל שֶׁבְּדַרְכּוֹ נִגֵּן צְלִילֵי / עֶרֶשׂ עַתִּיקִים לַגְרַנְיוּם / בָּעֲרִיסָה הַיְּשָׁנָה שֶׁבְּגַנִּי". ולבסוף, בצנעה רבה ומפוקחת להכאיב היא אומרת, "אֲנִי דָּיֶרֶת זְמַנִּית בַּיְּקוּם / אֶת כָּל הַטּוֹב הַזֶּה הַכָּלוּל / קִבָּלָתִי כְּמַשְׁכּוֹן לִזְמַן שָׁאוּל / בָּאתִּי לָעוֹלָם בַּמִּקְרֶה אוֹ שֶׁלֹּא / בִּנְדִיבוֹת הַבְּרִיאָה וְהַשֶּׁפַע כֻּלוֹּ". ואומר לאישה הצנועה הזו: כפי שנאמר, "אין ספר אחרון", לפי כך להתראות בספר הבא.

פפי (פנינה) נדיבי: "פורשת כנף שניה", הוצאה עצמית 2021 69 עמודים.

פעם נוספת אני מרשה לעצמי להביא ספר שירה שהוא גם אלבום של ציורים גועשים אל מדור ביקורותיי הקצרות, את ספרה-אלבומה של פפי (פנינה) נדיבי, "פורשת כנף שנייה", ודבר ראשון שאלתי את עצמי מדוע "כנף שנייה". מסתבר במהרה וכמובן, שכנף אחת אינה מספיקה לעוף וכך נזקקים בעלי מעוף לכנף שנייה כדי לעוף מרבצם ולצאת אל האור. "נֶאֱבֶקֶת בֵּין עֲנָפָיו / כְּמוֹ חֲנוּטָה בְּתוֹכוֹ / מוֹצִיאָה רֹאשׁ / מַבִּיטָה "בְּחֲשָׁשׁ / מִתְלַטֶּפֶת בְּעָנָף הַיָּרֹק" וּבהמשׁך היא "...פּוֹרֶצֶת מֵהַגֹּלֶם..." כך לָעוֹלָם".

כך, המשוררת, כך הציירת, כך כל אמן. הפריצה מן הגולם, שלא תמיד מתאפשרת אלא לבעלי מזל ובעלי עקשנות והתמדה, וכך היא מקדישה את ספרה "למלאכים בחיי שכיוונו אותי לדרך של צמיחה." דומה לדברים שאמרתי או כתבתי פעם, שכל אמן בתחילת הדרך זקוק לזמן הראשון למנטור שיכוון את דרכו ליציאה אל האור, ונראה שפפי נדיבי כבר זכתה בכך. אך הדרך לשם אינה קצרה כל כך. וכך היא כותבת: "לָמַדְתְּ לִחְיוֹת בִּזְהִירוֹת בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתֵךְ / לְבַדֵּךְ / עִם בְּדִידוּתֵךְ, / זוֹ הַזּוֹרֶמֶת לְאִטָּהּ בְּגַבֵּךְ."

ובמקום אחר היא כּוֹתבת כי "וְהַמִּלִּים כְּמוֹ נִכְתָּבוֹת מֵעַצְמָן / בְּתוֹךְ הַלָּבָן שֶׁזֹּהַם". היא אומרת, "יֵשׁ הַמְּסַפְּרִים / הִיא עוֹגֶנֶת כְּבַר בִּנְמַל מִבְטַחִים", כך אומרים עליה, אלא שהיא שואלת, "הֵיכָן סְפִינָתִי?" אך משתעשעת בתקווה כי, "כְּשֶׁנִּקְרָה בְּדַרְכְּךָ מַלְאָךְ / אַתָּה תֵּדַע." כמוהו הדבר כאהבה עצמה, שנתפרת בחוטים של עדנה ושל אמון ושל רוך, אותה אהבה שבני אדם כל כך משתוקקים אליה.

וכשאותו מלאך נקרה בדרכה (אותו מלאך?) היא כותבת הפעם לזה שאהבה נפשה: "מַחֲזִיקָה אֶת חוּט הַזָּהָב / שֶׁרָקַמְתִּי עֲבוּרְךָ / טוֹוָה לְאִטִי כָּל יוֹם מְחַדֵּשׁ / אֶת הַסַּל." והיא מסיימת את ספרה-אלבומה במילים אלו: "...מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַמַּפְתֵּחַ." איזה מפתח? המפתח לשירתה? המפתח לציוריה? אולי פשוט כך, כמו כל אמן אחר, שזקוק למפתח שיפתח עבורו כל יצירה חדשה שמפעמת בו? שרוחשת בקרבו?