השיר נכתב בעת שירות מילואים אחרי מלחמת יום כיפורים לאחר שפסקו ההפגזות על המוצב, בו ישבתי ימים ארוכים צמוד לפחד ולחסר אונים, שמיאנו להיפרד ממני.
ב-1973, אני בן שלושים ושבע ומאחורי כבר שלוש מלחמות: מלחמה ב-1956, מלחמה ב-1967, מלחמה ב-1973 וביניהן קינוחים של שירותים במילואים במלחמת ההתשה.
בכל שירות מילואים הקפדתי לנצל את גלויות הדואר, שהצבא הנפיק לנו. כל יום שלחתי גלוית דואר בשירות הדואר הצבאי. בתקופה של טרם פלאפונים גלוית הדואר הייתה החמצן ששמר על ריח הבית, בו הייתה רעיה ושני ילדים אהובים.
אחרי ארבעים ושמונה שנים, כמעט ארבעים ותשע שנים, שבתי אל אחת הגלויות, עליהן כתבתי שיר לרעייתי, אותו אני מביא בפני קוראי.
אֲנִי מְתָעֵב אֶת הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁחָגְרוּ אֶת מַדֵּי דּוֹרִי
בִּסְמָלִים מִיתִיִּים חֲגִיגִיִּים.
אֲנִי מְתָעֵב אֶת אֶת הַמַּדִּים
עֲדוּיִים בְּגִיצֵי אֵש
עֲטוּפִים בְּכִזְבֵי תְּהִלָּה
וּבְלוּאֵי מִלִּים רֵיקוֹת וְלֵאוֹת
שֶׁל אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
וּשְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל-הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ.
אֲנִי מְתָעֵב אֶת הַתַּכְרִיכִים
הָאוֹמְרִים הִנֵּנוּ -
לִבְקוֹעַ עֲצֵי עוֹלָה
לָשֵׁאת עַל גַּבֵּנוּ אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת
לָלֶכֶת אֶל הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר אָמְרָה לָנוּ הַמִּלְחָמָה
וְלא חָשְׂכוּ חַיֵּיהֶם מֵעַצְמָם.
מְצוּקָתִי דְּווּיָה פְּצוּעַת כְּאֵב
כּוֹתֶבֶת לָךְ אֶסְתִּי רַעֲיָתִי -
מַדּוּעַ אִיצִיק שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם לֵכְתוֹ יִחֵל בְּתִקּוּן חֲצוֹת
לִכְתוֹבְתוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב:
"אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עוֹלָלַיִךְ אֶל-הַסֶּלַע".
מַדּוּעַ אִיצִיק שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם לֶכְתּוֹ הִבִּיעַ מִשְׁאָלָה בְּתִקּוּן חֲצוֹת
"אֱלוֹהִים, יִִוָּדַע בַּגּוֹיִים לְעֵינֵינוּ
נִקְמַת דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
