רטרוספקטיבה ואקטואליה

אחד הקשיים הגדולים של האנושות הוא בזיהוי מגמות היסטוריות בעת התרחשותן. קל מאוד ברטרוספקטיבה לתהות איך היו מנהיגים או עמים עיוורים כל כך עד כי פעלו בצורה כל כך גרוטסקית, פתטית, מוטעית ומקוממת. אך אסור לנו להיתפס לראיה חד ממדית של האירועים ויש לנסות להבין אותם בראי המציאות האקטואלית בעבר.

למשל, אנו קוראים היום בעיתון שראמי שעת', הבן של בכיר אש"ף נביל שעת', שנחשד בתכנון פיגועים, שוחרר אחרי שנתיים וחצי מהכלא בעקבות לחץ צרפתי. שעת', ראש ארגון ה-BDS במצרים, הואשם ביצירת קשר עם האחים המוסלמים, שנואי נפשו של א-סיסי, בכוונה לבצע פיגועים בתוך מצרים וקרא לבצע פיגועים נגד ישראל.

אותו מקרון שמקים את מוזאון הטרור, שנשבע בלהט להילחם נגד הטרור האיסלאמי המכה בצרפת ובעולם, טרור שניזון מהאחים המוסלמים, הוא זה שהתערב אישית אצל א-סיסי על-מנת לשחרר את שעת'. כי מקרון משחק משחק כפול, בצביעות שאין כמותה, כשמחד נשבע להילחם בטרור ומאידך משתף איתו פעולה בקורצו לאלקטורט הערבי.

בראי ההיסטוריה, בוודאי יתהו איך הצרפתים בחרו בנשיא כזה שעשה את כל הטעויות האפשריות ונכשל בטיפולו בכל המשברים בתקופת כהונתו בקורונה, בכלכלה, בטרור. ישנם מנהיגים שיש להם צדדים חיוביים ושליליים, אך במקרה שלו ושל הולנד לפניו, אתה תוהה איך צרפת הידרדרה מימי דה גול ומיטראן לשפל כה קשה במנהיגות.

היום לפני 70 שנה קרא מנחם בגין בכיכר ציון בנאומו נגד אישור הסכם השילומים עם גרמניה: "בני ירושלים, אזרחי ישראל, הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו, כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר עלי למות". בעקבות הנאום הסתערו חלק מהמאזינים על הכנסת וניפצו חלונות. האירוע הסתיים בעשרות פצועים. ברטרוספקטיבה של 70 שנה, נראה נאום זה בצורה פתטית, מצמררת גרוטסקית - לקרוא להסכם השילומים שהציל את כלכלת ישראל הקורסת, שהביא לפיוס עם הגרמנים שהם כיום גדולי ידידינו - "המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו", יותר מהשואה ומחורבן הבית, ולהגיד שהוא מוכן למות למנוע חתימה על ההסכם... מדהים בדיעבד, איך אדם כל כך גדול לחיוב כבגין שכרת את הסכם השלום הראשון של ישראל עם האויבת הגדולה ביותר שלנו מצרים, שביצע את המהפך שסילק את שלטון מפא"י המושחת, התנהג לפני 70 שנה, כמו טראמפ שההמונים שהוא שילהב הסתערו על הקפיטול. כנראה שכשאמר שיש שופטים בירושלים, התכוון גם שיש פורעים.

כך דרכם של מנהיגים מורכבים, שהם רבי ממדים לחיוב ולשלילה. דוד בן-גוריון שהקים את המדינה באומץ בלתי רגיל, שיסה ופילג "בלי חרות ומק"י", הנהיג אפרטהייד דה פקטו כשייעד מזרחים להיות חוטבי עצים ושואבי מים בבתי ספר טרום מקצועיים ושלח את העולים לבנטוסטנים בקצווי ארץ, והפעיל את השב"כ לעקוב אחרי יריבים פוליטיים במשטר בולשביקי. כך בגין מכיכר ציון ועד קיימפ דיויד, כך יצחק רבין אדריכל הניצחון במלחמת ששת הימים וגם אוסלו, כך וינסנט צ'רצ'יל שהיה אחראי לפייסקו בגליפולי הנהיג את בריטניה לניצחון על הנאצים, וכך גם דונלד טראמפ שהיה שלילי במרבית מעשיו - בהתכחשות למשבר האקלים, בשיסוי ובפילוג, בניהול הקטסטרופלי שלו בטיפול במגיפת הקורונה וגם בשילהוב הפורעים להסתערות על הקפיטול, הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לשם, הכיר בסיפוח הגולן, עיצב את תוכנית טראמפ לפתרון הסכסוך והיה אדריכל הסכמי אברהם לשלום עם המפרציות ומדינות ערב נוספות. אסור לבדוק את ההיסטוריה בצורה סטריאוטיפית, בצבע אחד, על-פי אג'נדה. יש לבדוק כל אירוע וכל מנהיג בצורה אובייקטיבית לחיוב ולשלילה. על-פי ההיגיון ולא על-פי הרגש!

פרס ישראל לספרות

ואם אנו עוסקים בממשק בין רטרוספקטיבה לאקטואליה, כמה מילות עידוד לאלה המתאבלים על זה שיורם טהרלב, אחד מגדולי המשוררים בישראל, לא זכה בפרס ישראל לספרות. אני מבקש להזכיר שאמיל זולא לא רק שלא זכה לקבל את פרס נובל שרק התחילו לחלקו לפני שנרצח בטרם עת, אלא גם לא התקבל מעולם לאקדמיה הצרפתית. מרבית חברי האקדמיה וחתני פרס נובל לספרות נעלמו לבלי שוב מתודעתנו ומתרבותנו, אבל יצירתו בת האלמוות של זולא תתקיים לעד, וכך גם פועלו במשפט דרייפוס. כך גם יישארו לעד השירים שכתב יורם טהרלב ויהוו את נכסי צאן וברזל של אומתנו המתחדשת. לגבי טהרלב זה כבר מאוחר מדי, אבל ישנו אבסורד גדול פי כמה, כשגדול הסופרים הישראלים בדורנו, יהושע סובול, מחבר גטו וחופשת שחרור, לא קיבל עד כה את פרס ישראל, כאשר גרפומנים אשפי יחסי ציבור זכו. סובול נחשב כיום לאחד מגדולי המחזאים בעולם, מחזותיו מועלים בהצלחה עצומה מסין ועד אירופה, מאז אבות הספרות הישראלית - עגנון, שמיר ותמוז לא קם סופר בשיעור קומתו.

אבל אולי בגלל צניעותו, אולי בגלל שאינו משתייך לקליקה הנכונה, אולי בגלל שהתבטאויותיו אינן חריפות מדי נגד המדינה, למרות שהוא נגד הכיבוש ולא חוסך את ביקורתו. אך הוא גם מתאר בספריו מתנחלים כבני אדם ולא כתתי אדם, כאנשים עם מצפון ולא כקלגסים. וזה חטא שמותיר אותו ללא תומכים, כי הוא נחשב פשיסט מדי לאוכלי הלוטוס ושמאלני מדי לביביסטים. ועוד דבר, הוא גם לוחם בחירוף נפש נגד הטייקונים, מתאר את המזרחים כאנשים תבוניים ולא כניאנדרטלים ב"גיבור מעמד הפועלים" למשל, הוא ציוני בכל רמ"ח אבריו שטוען (שומו שמיים) שגם הפלשתינים אשמים בנכבה. ואילו הפוסט ציונים, תומכי ה-BDS, החרם וההליכה להאג, רואים בו אחד שהוא "לא משלנו", שיוצא משורת המקהלה ולא מבטא את קו המפלגה, העיתון וקול האדון. כמו אלה שקיבלו פרס ישראל גם בעת שלטון הימין, שדוגלים ללמד בבתי ספרנו את מחמוד דרוויש, אוכל האדם, שרוצה לאכול את קרבינו ולזרוק אותנו לכל הרוחות. טוב, זה מתאים לאידיאולוגיה של הרשות שמתארת בתוכניות הלימודים בבתי הספר את היהודים וישראל במונחים שגבלס היה מתגאה בהם. שם אנו תתי אדם וגם אצלנו אנו תתי אדם, הגיוני...

בעוד 50 או 100 שנה איש לא יזכור את הסופרים הכי פופולריים כיום בישראל, למעט סובול שהוא נביא אך לא בעירו. כמו שאף אחד אינו זוכר את הסופרים הכי פופולריים בימי זולא, את הציירים הכי פופולריים בימי האימפרסיוניסטים, את המלחינים הכי פופולריים בימי דביסי. גם לא יזכרו את מרבית זוכי פרס ישראל אך את יורם טהרלב שלא זכה יזכרו. ואולי טוב שכל אלה לא זכו לכבוד הראוי בימי חייהם, כי הכבוד משחית ברוב המקרים, ואנשים שזוכים בשלל פרסים נוטים לנוח על זרי הדפנה. כך חולפת תהילת עולם, כשהתהילה האקטואלית נעלמת ברטרוספקטיבה היסטורית. אז מה עדיף, תהילת עולם ריגעית או תהילת נצח? חישבו לרגע מה היה קורה לואן גוך אם היה מקבל אז את אותם הסכומים שהציורים שלו מקבלים כיום, הוא היה תולש את אוזנו השנייה ומשתגע באופן סופי. רק ההיסטוריה נותנת את הצביון הסופי לאירועים, ליצירות, לאישים, ועדיפים חיי נצח על פני הבלי החיים!