1. כיצד התנהלה חקירתו של ניר חפץ ביחידה להב 433? לפי חפץ עצמו (ניר 1), זו הייתה זוועה המתאימה למשטרים אפלים: צעקות ואיומים, פשפשים וגירודים, מניעת מזון ומניעת שינה. לפי חוקרו הראשי, רב-פקד בדימוס ניר שוורץ (ניר 2), זו הייתה חקירה שגרתית לחלוטין: בהוגנות ובכבוד, עם טיפול רפואי והפסקות, עם מזון ללא הגבלה. אולי, הסתייג שוורץ (10.1.22), היו בעיות בבתי המעצר בהם הוחזק חפץ - אבל זה באחריות שירות בתי הסוהר ולא באחריות המשטרה.

מבחינת התביעה, איך שלא יהיה - יש לה בעיה; וההפך הוא הנכון מבחינת ההגנה. אם החקירה הייתה הוגנת, תקינה וחוקית - אזי חפץ משקר באחד מן הנושאים המרכזיים בעדותו ואף עומד להגיש תביעת סרק נגד המדינה; ומה זה עושה לאמינות של עדותו בכלל? ואם החקירה הייתה פגומה ומזעזעת כפי שכולנו התרשמנו בעדותו של חפץ, אזי ניתן לטעון נגד עצם הסכם עד המדינה וכל הנובע ממנו.

התביעה לא התעמתה עם תיאוריו של חפץ בעת עדותו, כנראה כדי שלא להרגיז אותו וכדי שלא להציג אותו מיוזמתה כבלתי אמין. אבל אין לה ברירה אלא להביא את שוורץ (ואחריו את מי שהיה עוזרו, יניב פלג), משום שאלמלא כן - דבריו של חפץ יהפכו לעובדה. השיטה שלה שונה: חפץ עצמו אמר שהתנאים הקשים שתיאר לא השפיעו כהוא זה על החלטתו להפוך לעד מדינה, וכי דווקא באותם ימים התעקש לשמור על זכות השתיקה; רק כאשר רווח לו, הוא החל לחשוב על מסלול עד המדינה ולבסוף בחר בו. ואילו שוורץ העיד שחפץ היה ערני לחלוטין, ממוקד ומרוכז לאורך כל ימי החקירה - ובכך חיזק את עדותו.

ההגנה יכולה לטעון, שהדברים אינם סותרים. חפץ אכן החזיק מעמד מול הלחצים והאיומים והפשפשים, אך הללו שברו את רוחו בצורה מספקת כדי שכאשר נפסקו - הוא עשה את מה שהחוקרים רצו ממנו, בסוג של הכרת טובה אפילו תת-הכרתית. מה שבטוח הוא, ששאלת הוגננות חקירותיו של חפץ וכתוצאה ממנה גם שאלת אמינותו, עוד יעסיקו רבות את הצדדים ואת השופטים.


2. בתחילת החקירה הנגדית, קיבל בועז בן-צור משוורץ אישור לאחת הטענות המרכזיות של ההגנה: החוקרים בכלל לא השוו את הסיקור של בנימין נתניהו בוואלה לשום נקודת התייחסות - לא של נתניהו באתרים אחרים, לא של פוליטיקאים אחרים בוואלה ואפילו לא של נתניהו עצמו בוואלה. מאוחר יותר סייג שוורץ את עצמו ואמר שאינו יודע מה עשו חוקרים אחרים, אך סביר להניח שאם חוקרו של עד מרכזי ומי שהשתתף בישיבות העידכון היומיות אינו יודע על השוואה כזאת, הרי שהיא לא נעשתה. המדינה עצמה מעולם לא אמרה שיש בידיה השוואה כלשהי והדבר גם לא נאמר בכתב האישום.

זוהי נקודה חשובה. אם הטענה היא ששאול אלוביץ ואילן ישועה נענו בצורה חריגה לדרישותיהם של נתניהו ואנשיו (ושוורץ אמר שכלל לא שמע את הביטוי "היענות חריגה"), הרי שצריך להראות ביחס למה זה היה חריג. עניין של היגיון פשוט: כאשר טוענים שמשהו יוצא דופן, חייבת להיות נקודת התייחסות שלגביה הוא יוצא דופן. כדאי לזכור, שבעדויות קודמות הראה בן-צור שוב ושוב, כי וואלה ליטף פוליטיקאים נוספים, היה בצורה שיטתית אנטי-ביבי וחלק ניכר מהפרסומים שדחפו אלוביץ וישועה היו בעצם שגרתיים לגמרי.

התביעה מצידה טוענת, כי החריגוּת הייתה בעצם יכולתם של נתניהו, משפחתו ודובריו לפנות הישר לבעלים של וואלה ולמנכ"ל שלה. חפץ העיד, כי אלמלא ההתערבות של אלוביץ וישועה, הסיקור של נתניהו בוואלה היה גרוע בהרבה. שאלת היחסיות - בתוך וואלה ומול אמצעי תקשורת אחרים - הולכת ומצטיירת כאחת המרכזיות שתכריע בתיק 4000. בהעדר בדיקה השוואתית מקיפה, ייתכן שלהגנה יהיה קל יותר ליצור ספק סביר.


3. שוורץ אישר לבן-צור עוד טענה שלו: החוקרים לא הכירו מושגי יסוד בתקשורת וגם לא למדו אותם לקראת חקירת תיק 4000. לדעת שוורץ, הם לא היו זקוקים לכך, כי חובתם היא לבדוק חשדות ולמצוא האם יש ראיות לחיזוקן. את זה קצת קשה להבין במבט מן הצד. למשל: בלהב 433 יש יחידה העוסקת בתאונות בנייה. מותר להניח שחוקריה למדו כיצד מקימים יסודות ופיגומים, איך צריך לאבטח אתר בנייה ומהן הסכנות הכרוכות בעבודה בו. כיצד ניתן לחקור חשדות לסיקור מוטה, אם לא יודעים מה פירוש follow up (ידיעת המשך) ומה המשמעות של דרדור ידיעה - מושג שעלה שוב ושוב בתיק 4000?

זה לא מאוד משמעותי מבחינת התיק - מה שיכריע הוא הראיות, טיבן ומשמעותן ולא איך נאספו - אבל זה מצטרף לעובדה שלא נעשתה השוואה של הסיקור המדובר לסיקורים אחרים. ההגנה מן הסתם תטען: לחוקרים לא היה מושג בתחום התקשורת, אולי הם רק חיפשו את נתניהו, לכן לא בדקו כיאות, לכן כתב האישום עומד על כרעי תרנגולת - ומכאן שאין הוא יכול להוביל להרשעה.


ציטוט היום

בועז בן-צור: "למה לא חוקרים [את יונתן אוריך וטופז לוז]?". ניר שוורץ: "יכול להיות שהם חשובים לנתניהו אבל לא רלוונטיים לחקירה". בן-צור: "הם חשובים לעולם התקשורת". שוורץ: "אז מה". בן-צור: "אני אפתח את הסיכומים ב'אז מה'". (פרקליטו של בנימין נתניהו בתוכניות לטווח ארוך).