|
|
צפיפות בלתי אנושית [צילום: שרה קלאט/פלאש 90]
|
|
|
|
|
הנגב חובק בחובו מחצית משטחה של מדינת ישראל. החברה הבדואית, המהווה את חלק הארי של תושבי הנגב, ממוקמת רק על פני כ-3% משטחו של הנגב. לצערי, אמצעי התקשורת שלנו נרתמו להפנים בדעת הקהל בישראל מידע כוזב לפיו הבדואים גנבו לנו את כל הנגב. האמת שכל חילוקי הדעות בין הממשל על כל זרועותיו ובין נציגי החברה הבדואית סגורים ונעולים בתחומם של 3% משטחי הנגב.
מי שהיה רוצה בכנות לתת ביטוי לבשורת ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, לא היה בוחר בפתחי הבתים של תושבים בדואים בכפריהם הצפופים ומונע כל הכנת תוכניות מתאר, אלא היה שם פעמיו למרחבים השוממים, הפרוסים בשפע בנגב המשווע לעצים.
זו מדיניות מופקרת של ממשלת ישראל להפקיר 97% משטחי הנגב, ונתינת כל העדפה בנטיעת עצים אך ורק ל-3%, בהם חיים בצפיפות רבה תושבים, שתוך כעשר שנים יכפילו עצמם בילודה טבעית. המבקש להעצים את גאוות מפעל הנטיעות, לב לבו של החג ט"ו בשבט, כשהוא תוחם אותם רק ב-ד' אמות של 3% משטחי הנגב ולא שתל עץ אחד במרחבי מדבר החובקים 97% משטחי הנגב - הוא הפך את היפה שבחג ט"ו בשבט לכלי פוליטי מכוער. פשוטו כמשמעו הוא חִלֵּל את קדושת החג.
מי שמבקש להעצים את גאוות מפעל הנטיעות בתוחמו את כל מפעל הנטיעות בפתחי בתים של כפרים לא מוכרים, הוא לא רק נעץ סכין בלב לבו של כל היפה בחג ט"ו בשבט, הוא כאמור חילל את קדושת החג.
אנחנו חיים בשעת חירום, שְׁעַת משבר אקלימי של פליטת הפחמן הדו חמצני, לכן חשוב לטעת עצים שיספחו אליהם את הפחמן. אך כשאנחנו מציינים את ההוד וההדר של ט"ו בשבט חובה עלינו לשנן את המשפט מספר דברים פרק י"ט פסוק כ': "כִּי אָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה הוּא". על האדם - העץ - לזכור תמיד את הזולת, והזולת הוא גם מאות אלפי בדואים החיים ללא חשמל וללא מים בבתיהם. על האדם - העץ - להעניק ולתת את המיטב. המיטב הוא הפרי מהעץ ומיטב הוא המוסריות מהאדם.
המיטב נכשל. לצערי, המיטב הוכשל על-ידי ממשלת ישראל, כשמפעל יפה של נטיעת עצים נתחם רק לתוך 3% של שטחי הנגב, בהם חיים הבדואים בצפיפות בלתי אנושית, ואף לא עץ נשתל במרחבי המדבר, החובקים את 97% הנותרים משטחו של הנגב.
אני מבקש להתייחס לאירועים, שפקדו בימים אלו את הכפרים הבדואים, תוך חזרה לשיר, שכתבתי בעקבות אירועים שפקדו כפרים בדואים בעבר הלא רחוק.
האירוע המצער הראשון היה לפני מספר שנים, כשרעייתי ואני הצטרפנו לקבוצה, שבאה להזדהות עם תושבי הכפר אל עראקיב הממוקם כעשרה ק"מ מבאר שבע. בשעת חצות פרצו מאות שוטרים, שהיוו חגורת ביטחון לעובדי קבלן, שעלו בבולדוזרים על פחונים ואוהלים של בני הכפר והעמיסו תכולה דלה על משאיות. רק בבית הקברות העתיק לא פגעו. השיר נכתב, כשברקע עובדי חברת הקבלן שרים "עַם יִשְׁרָאֵל חַי".
לשיר חזרתי אחרי מספר שנים הוספתי שורות, כששמעתי עברית מובסת מפי שוטרים בכפר חאן אל אחמאר סמוך לכפר אדומים בדרך מירושלים.
בלילה בחאן אל אחמאר שמעתי שירה בעברית מובסת מפי שוטרים ועובדי חברה קבלנית. בשירי אני מנסה לעשות תיקון לתבוסה כאובה של השפה העברית. בלילה בחאן אל אחמאר העברית המובסת לוותה את הדחפורים, שצרו על בית הספר האקולוגי, שנבנה על-ידי התלמידים, המורים, צעירי הכפר ומתנדבים מאיטליה שוחרי שלום, כשעל המלאכה מנצח אדריכל איטלקי. יחד הם יצרו יצירה אקולוגית נדירה, המצננת בקיץ הלוהט את הכיתות ובחורף הקר מחממת אותן.
אֶגְרוֹף-אֲדָמָה מוּבָס
רְסִיס לַיְלָה בּוֹדֵד תּוֹהֶה
שָׁח לְרַעַם הַבֻּלְדּוֹזֶר
מַדּוּעַ נִצְמָתִים חַיִּים תַּחְתָּיו,
אֶגְרוֹף אֲדָמָה מוּבָס
רֶגֶב מְצֻלָּק מְכֻסֶּה בַּעֲקֵבוֹת מְסֻמָּרוֹת
וְעֵינַיִם שְׁרוּפוֹת
חוֹרְגִים יַחַד מִן הָאֲדָמָה
מְשַׁלְּבִים יָדַיִם עִם רְסִיס לַיְלָה בּוֹדֵד
וְזוֹעֲקִים אֶל מוּל רַעַם הַבֻּלְדּוֹזֶר
מַדּוּעַ נֶחְרָשִׁים חַיִּים תַּחֲתָיו.
נִדְלַק יָרֵחַ נִצְמָת
תַֹּחַת רַעַם הַבֻּלְדּוֹזֶר
רְסִיס לַיְלָה בּוֹדֵד הָיָה
לְאֶגְרוֹף אֲדָמָה מוּבָס
לְרֶגֶב מְצֻלָּק מְסֻמָּר
וּלְעֵינַיִם שְׁרוּפוֹת.
צר לי, שהשנה חג ט"ו בשבט חולל בבוטות ובכוחנות. צר לי. ששכחו את המשפט מספר דברים פרק י"ט פסוק כ': "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה הוּא". כוחות מג"ב ומשטרה ששעטו על פתחי בתים בכפרים בדואים לא באו להעניק את המיטב מהעץ לאדם, הם באו להשתית מדיניות של נישול כפריים מבתיהם.
