מתברר שלא רק בשמאל הפוסט ציוני ובבעלי בריתו ב-BDS ובאינטליגנציה האקדמית, התקשורתית והאמנותית מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולטהר את הפלשתינים מכל אשמה ולייחס אותה רק ליהודים. אריק זמור, המועמד היהודי של הימין הקיצוני, שעוקף מימין את מרי לה פן, מטהר את משטר וישי מפשע הסגרת היהודים לנאצים, שהוא השתתף בו בצורה פעילה, כאשר את מרבית עבודת הגירוש ביצעו השוטרים ופקידי ממשל וישי. אבל העובדות לא מעניינות אותו, כמו גם את השמאל הפוסט ציוני ואת הפלשתינים, ותזכורת לכך הראיתי במאמר שלי על מצדה על הכרמל. יתרה מזאת - זמור מוכיח את טענתו בכך שכשלושה רבעים מיהודי צרפת שרדו את השואה.
זה אכן שיעור גבוה, אבל הספר של ז'אק סמלין שהתפרסם לאחרונה וקיבל ביקורת אוהדת בעיתון לה מונד של יום שישי האחרון, מזים את הנימוקים של זמור. פטן ומשטרו עשו כל שביכולתם לגרש את היהודים לאושוויץ, אבל חברו נגדם כמה גורמים - הצרפתים גילו נכונות הרבה יותר גדולה משאר עמי אירופה (למעט הדנים, הבולגרים, האיטלקים וכו') לא לשתף פעולה עם הנאצים ועם הגירוש. כזכור, כמחצית מהעם הצרפתי היה לפני חצי יובל דריפוזרדים ותמכו בצידקת דרייפוס, לא היו אנטישמים, וגם תמכו בסוציאליסטים ובקומוניסטים ובממשלת ליאון בלום ב-1936 שהניחה את אבני היסוד למדינת הרווחה. רבים מהם הפכו לפרטיזנים והצטרפו לדה גול.
יהודי צרפת גם הצטיינו במלאכת ההישרדות. הצרפתים החביאו אותם, ביחוד את הילדים. אפילו הכנסיה הייתה פעילה בהסתרת יהודים וילדים, להבדיל מהכנסיה במדינות האחרות. צריך לזכור שהייתה מראשית המאה הפרדה בצרפת בין דת למדינה, והכנסיה לא ראתה עצמה חלק מהמימסד. היה גם יחסית יותר קל לברוח מצרפת הכבושה לצרפת של וישי ומצרפת של וישי לספרד ופורטוגל. בנוסף, העם הצרפתי ביסודו חשדן כלפי הממשלה. אנחנו רואים זאת למשל כיום בשיעור ההתחסנות הנמוך (לשלילה כמובן), ואם הממשל רודף את היהודים, הם יהיו דווקא בעדם. בעוד שהיו צרפתים רבים בימין, לא היו צרפתים רבים נאצים ובימין הקיצוני, וכך גם כיום.
קהות חושים
יש לעשות הבחנה ברורה בין אידיאולוגיות של ימין קיצוני, בכלכלה, בגזענות, באנטישמיות, לבין התנגדות להגירה. גם שווייץ ודנמרק מגבילות הגירה והן אינן ימניות. צרפת מאוד מתירנית במדיניות ההגירה, כגרמניה ובריטניה. הן פתחו שעריהן למיליוני מהגרים, שחלקים גדולים מהם מוסלמים קיצוניים שלא מקבלים את אורח החיים הצרפתי ומחפשים בצרפת רק פרנסה ולא תרבות צרפתית, דמוקרטיה, חופש, שוויון, אחווה, שיחרור האישה, השתחררות מהמסורת, ריחוק מהדת, חילוניות. זה מעורר אנטגוניזם בעם ועל הגל הזה רוכבים לה פן וזמור. לבסוף, הנאצים עצמם לא מיהרו לגרש את יהודי צרפת אל המשרפות, הייתה להם קדימות ליהודי המזרח.
אם בכל זאת הנאצים "הצליחו" להשמיד גם את רוב יהודי הולנד, יוון, הונגריה ורומניה, זה בעיקר כי האוכלוסייה המקומית שיתפה הרבה יותר פעולה עם הנאצים מאשר הצרפתים. עוד נושא מהותי - רוב אלה שנשלחו לאושוויץ היו מהגרים לצרפת שבאו לא מזמן מפולין, רוסיה וגרמניה ולא הספיקו להתערות בחברה הצרפתית. היה לוישי הרבה יותר קל "לצוד" אותם כי הם היו נטע זר, לא שלטו בצרפתית ולרוב גם לא היו להם המשאבים והביתיות שהיו ליהודי צרפת המקוריים. שום דבר לא עומד לזכות פטן ומשטרו הנבזי. ברגע שאתה מקבל את האג'נדה של האויב, אתה נוטה לשתף פעולה איתו, מעלים עין מפשעיו ומייחס את כל העוולות דווקא להיהודים או לישראל.
מה שמדהים אותי בכל הסיפור הוא קהות החושים של לה מונד, שמתייחס בצורה מאוד הגיונית ומאוזנת כשהוא בא לשפוט את עוולות וישי ושיתוף הפעולה עם הנאצים, אך מאמץ לחלוטין את הנרטיב הפלשתיני, נותן במה לפרופסורים ישראלים שמתיימרים להבין בפשיזם, אבל מה לעשות "זכיתי" ללמוד אצל אחד מהם שהיה האורים והתומים של לה מונד ועוכרי ישראל, היה המרצה הכי גרוע שהיה לי אי-פעם, לא הבין אז את הפשיזם ולא הבין גם כשכמה עשרות שנים מאוחר יותר, העז בחוצפתו כי רבה לקרוא לישראל ומנהיגיה פשיסטים (ומרצ הלכה בעקבותיו כפי שתיארתי במסה שהקדשתי לנושא בספרי על הרפובליקה השנייה של ישראל), וכך נתן רוח גבית לעוכרי העם.
כל אלה שמשמיצים כיום את ישראל מגלים בורות וקהות חושים כשהם לא עושים את האנלוגיה בין הנאצים להנהגת הפלשתינים, בני בריתם אז וההולכים בדרכם כיום בתעמולת השיטנה לישראל וליהודים נוסח גבלס ובחומרי הלימוד בספרים לתלמידי בתי הספר. ומעל כולם אבו מאזן מכחיש השואה ומנהיגי החמאס הרוצים לזרוק אותנו לים. אבל ממשיכים לעלות לרגל למנהיגי הטרוריסטים הרוצים להשלים את מלאכתו של היטלר. המאמר בלה מונד של אנדרה לועז קרוי "וישי והיהודים, האמת העקשנית". אכן, כותרת ראויה ומאמר אובייקטיבי, אך יש לאמץ את מודל "האמת העקשנית" גם בהבנת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כי אמת לא ניתנת לחלוקה בין התקופות.
