|
|
כל יום שישי [צילום: יוטיוב]
|
|
|
|
|
יש לי יחס מיוחד למוסד, הנושא את השם קרן קיימת לישראל. כשהייתי תלמיד בבית ספר היסודי לילדי עובדים ע"ש משה הס בפתח תקוה, אמי חדוה הקפידה כל יום ששי לצייד אותי בגרוש אחד. לעתים שמצבה היה קשה, ציידה אותי במטבע של חצי גרוש תרומה לקופת קרן הקיימת, שהיה לה מקום של כבוד בכל כיתה. אני מחמיא לחדווה אמי, שנתנה לי כל יום ששי גרוש אחד או חצי גרוש המיועד לתרומה לקק"ל, וזאת בימים שבעלה - אבי משרת בצבא הבריטי, ומשכורתה החודשית בבית חולים בילינסון היא נמוכה מאד.
הקפדתה של אמי בכל יום ששי זיכתה אותי בחוויה מיוחדת. נבחרתי להיות חבר במשלחת שמנתה חמישה תלמידים, שעלתה לירושלים למעמד חגיגי, שהתקיים בבית המוסדות הלאומיים לקבלת דגל הקק"ל. הדגל ניתן לבית ספרנו על הצטיינותו באיסוף כספים למפעלי הנטיעות, שמבצעת קרן הקיימת ברחבי ארצנו הקטנטונת. ואני הילד הקטן מפתח תקוה זכיתי לברכה מיוחדת על התמדה בתרומה לקופת הקרן הקיימת לישראל. הברכה הייתה צריכה למעשה להיאמר לכתובתה של אמי, חדוה קלינסקי, שעטפה בכל יום ששי בבוקר ביראת קודש את המטבע בנייר. ומיד חזרה ושנתה, שלא אשכח להטיל את המבע בקופסת קרן הקיימת לישראל.
לצערי, קיימת עוצמת פער בין גבהי תחושות ילדותי כלפי קרן הקיימת ובין הצלילה התלולה לתהום ההסתייגות, שאני חש כיום. ילדותי חשה תחושת חום ואהבה למפעל הנטיעות של הקרן הקיימת, אך באלו הימים אני חש זעם ומגלה כלפי מוסד אהוב, כשהוא מתנכל לכמעט מחצית מתושבי הנגב. אני מגלה הבנה רבה לזעמם של הבדואים.
כואב לי, שמפעל הנטיעות בנגב שביצעה קרן הקיימת בימים שקדמו ל-ט"ו בשבט השנה, נתחם אך ורק ב-ד' אמות של 3% משטחו של הנגב, בו חיה בצפיפות רבה האוכלוסייה הבדואית תוך הפקרת 97% מרחבי הנגב המשווע לירוק מלטף, לירוק שמזדקף לו כמו האשל המבורך שנטע בנגב אברהם אבינו. אב האומה נטע עץ המתקשר עם הנוף של הנגב, ולא עם שתילים מיובאים בחיפזון על-ידי מוסדות קק"ל, ובוודאי שלא עם האורן הירושלמי הזר לנופי אדמת הנגב.
עת אני מקליד את ביטויי הזעם שלי נגד התנכלות לכמחצית מתושבי הנגב באמצעות נטיעת עצים, כשהמטרה היא להציגם כמתנגדים למטרה נעלה לכסות את הנגב בירוק, אני חוזר ליום השבת לפני מספר שנים, בה רעייתי ואני הצטרפנו לקבוצה של חברים, שמדרימה דרומה לאל ערקיב, כפר בדואי, שנהרס על-ידי משטרת ישראל למעלה מעשרים פעם.
הרס ברוטאלי
בדרך אני מעסיק עצמי בין שוטטות עיניים דרך חלון האוטובוס אחר הנוף המתחלף מירוק לנוף מדברי ובין שוטטות על פני ספר התנ"ך ב-ל"ו המקומות בהן מוזכרת העיר באר שבע. אני נאחז ב-ל"ו המקומות ובערכים המוסריים, שהם חובקים בחובם. בספר בראשית פרק כ"א, אני חוזר ושונה איך אברהם אבינו פותר סכסוכי קרקע בלב לבו של הנגב. מדובר בסכסוך על קרקעות, על מקורות מים טבעיים ועל בארות מים חיים. אב האומה שלנו, אברהם, ממהר לסיים קונפליקט בדרכי נועם בכריתת ברית. לציון הברית עושה אברהם מעשה בעל ערך סמלי לדורות - "וַיִּטַּע אֵשֶׁל", עץ המתכתב עם נופי הנגב. לעץ האשל אברהם אבינו נותן משמעות של יחסי אנוש ומתן כבוד לאחר החי בארץ הזו, וגם נותן משמעות דתית "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם" (שם, פסוק 33).
מורשת מתן הכבוד לעם אחר החי בארץ הזו, אני מוצא גם בספר בראשית פרק כ"ו. יצחק ממשיך את מורשתו של אביו בעשיית משתה ובכריתת ברית עם אנשי גרר. ברית מתוך מגמה לפלס דרך לחיים ולעבודה בדו-קיום בשלום על פני האדמה הזו - "וַיַּעַשׁ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ... וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פסוק 30).
לצערי, מורשת השלום של אברהם ויצחק - אותה ספגה אדמת הנגב, וביטוי לכך ניתן באותיות המופת של ספר הספרים - נרמסת על-ידי רשויות החוק בישראל בהרס ברוטאלי חוזר ונשנה של כל מבני הכפר אל ערקיב ועקירת כל עצי הזית, חלקם נטועים בקרקע למעלה ממאה שנה. סמוך לבית קברות בו ישנם קברים של אנשים, שצבעם היה כצבע האדמה, כבר מלפני יותר ממאה שנה.
הבולדוזרים מחקו כליל את הכפר. מצאתי עצמי משוטט בבית העלמין. האתר היחידי שלא נהרס. מצד אחד רואים את קברו של סעיד אלטורי שקברו נמצא כאן משנת 1909, מצד שני כמטחווי קשת מבית העלמין כל המבנים של משפחת אלטורי נהרסו. בבית העלמין מצאתי את קברה של ראדיה אבו מדריאן. בסככת הנשים יושבת בתה מריה בת תשעים. סמוך לסככה פגשתי את בנה איסמעיל והנכדה נוף בת 28 וילדיה. ארבעה דורות של חיים על אדמת הנגב שבולדוזרים חרשו את בתיהם, את הסככות שנתנו מחסה לבעלי חיים ומאות רבות של עצי זית. ארבעה דורות של חיים נותרו תחת השמש הקופחת עומדים ליד חרפת ההרס נחושים לבנות את בתיהם מחדש.
ארבעה דורות שחוו מפגש עם צעירים ישראלים, שנשכרו על-ידי חברה קבלנית, שזכתה ב"מכרז" לבצוע את פעולת ההרס. הם חוו מפגש עם דור של צעירים יהודים צוהל למראה של כל בניין שצונח על כל התכולה שבו, זו מכת אגרוף בפנינו כחברת-בת תרבות. מחיאות כפים וריקודי צהלה של צעירים יהודים, כשהדחפור מצליח לסיים את מלאכת ההרס של בית על תכולתו, זו סטירת לחי לכל ערכי ספר הספרים שלנו.
מצער מאד, שמדינת ישראל לא אימצה גישה, שבנגב יש מקום לכולם - למושבי עולים, לחוות של בודדים, לקיבוצים, לערים, למחנות צבא, למכוני מחקר וגם לכמחצית של האזרחים, שצבעם כצבע האדמה, המבקשים לקיים אורחות חייהם על שטח, המסתכם ב-3% משטחי הנגב, אזרחים שחיים כאן עוד טרם קמה מדינת ישראל. מצער, שלהתנכלויות הרבות הצטרפה הפעילות של התנכלות לבדואים החיים ב-3% משטחי הנגב במצג שווא של נטיעת יערות בלב ליבן של שכונות מגורים והפקרת מרחבי הנגב השוממים. הנגב מתגעגע לאשל שנטע אברהם אבינו ולברית שכרת עם בני גְּרָר אחרי משא-ומתן, שהיה בו נתינת כבוד לבני מיעוט לאומי.
