בשלהי העלייה הרביעית באוקטובר 1931 עלתה אמי, חדוה לברטוביץ, לארץ ישראל. חדוה לברטוביץ היא אחת משבעים אלף היהודים, שנכספה נפשם לבנות את חייהם בארץ ישראל בתקופת העלייה, הידועה בשם העלייה הרביעית. הנערה בת השמונה עשרה, חדוה לברטוביץ, עלתה לישראל, הגם שידעה הודות עשרים אלף יהודים מתוך השבעים אלף, שירדו מהארץ בתקופת העלייה הרביעית, כי לא יכלו לעמוד מול הקשיים שהערימה באותן שנים ארץ ישראל לנכספים אליה.
אמי, חדוה לברטוביץ, הייתה נערה בת שמונה עשרה, כשעלתה לבדה לארץ ישראל ללא הוריה, שנותרו בעיירה אוסטרוב, עיירה הנמצאת כ-15 ק"מ מאימת המוות, שקיבלה את החותמת המזוויעה והמצמררת - מחנה המוות טרבלינקה.
העיירה אוסטרוב, בה גדלה אמי ובה נותרו בני משפחתה, סמוכה כאמור לאימת המוות טרבלינקה, שקטפה במשרפותיה 870,000 בני אדם, כ-95% מהם היו יהודים. לא קשה להעריך מה היה קורה לחדוה שלנו, לו לא הייתה עולה לארץ ישראל. מה היה קורה לחדוה, לו הייתה מחליטה לבנות את חייה באוסטרוב, באותה עיירה שנקלעה לפתע למציאות, בה היא כלואה במשרפות טרבלינקה, השורפות ללא רחם שמונה מאות ושבעים אלף בני אדם.
הנערה בת השמונה עשרה הייתה נחושה לעלות לארץ ישראל למרות שהוריה מאנו לעלות. סיפורים רבים סיפרה לנו במהלך השנים כיצד הערימה על הוריה, כשהלכה לפעולות חינוכיות בתנועת "החלוץ" באוסטרוב, עיירת הולדתה, וכשהחליטה כחניכה בתנועת "החלוץ" לעלות לארץ ישראל.
תחנתה הראשונה הייתה קיבוץ הכשרה בפתח תקוה, אליו הגיעה ארבע שנים לפניה בשנת 1927 אחותה חמדה, שהקימה משפחה עם חברה לחיים יוסף פוקשיבה. אמי חדוה שהתה כחודש ימים בקיבוץ ההכשרה במעמד של אורחת, בו הייתה אורחת של האחות הבכירה חמדה ובעלה יוסף פוקשיבה.
קיבוץ ההכשרה בפתח תקוה, שנשא את השם "תל נטע", הוא סיפור נפלא של עשייה בפני עצמו. סיפור הקמת "תל נטע" זה סיפור של התמסרות לדבר אחד - לבנות חיים יפים של עבודה בארץ ישראל. ב"תל נטע" היו שבע משפחות, שכולן גרו בצריף משותף אחד וניהלו בו חיים משותפים. אין ספק שחיי שבע המשפחות במשך מספר שנים לא מועט בצריף משותף אחד היה מלווה בשלל קשיים שנערמו בפניהם. לזכותם ניתן לקבוע, שהם יכלו לקשיים הרבים.
לימים קיבוץ ההכשרה "תל נטע" היה לאגודה שיתופית, שלאחר מספר שנים החלו לבנות את בתי הקבע המשפחתיים. וכך יצאו שבע המשפחות מהצריף המשותף, כשכל משפחה בונה את חייה בבית שבנו.
אחותה של אמי ובעלה יוסף פוקשיבה הקימו סמוך לביתם רפת של פרות חולבות ושנים רבות קיימו עצמם מעבודה קשה בחליבת פרות. סמוך לשכונת "תל נטע" בשנת 1936 בנתה קופת החולים של הסתדרות העובדים את בית החולים בילינסון, העומד עד היום בכל הדרו במערבה של פתח תקוה ומעניק שירות רפואי מבורך לא רק לתושבי פתח תקוה.
כאמור לעיל קיבוץ ההכשרה פתח תקוה אירח את מי שתהיה אמי חדווה. שם ב"תל-נטע" מתעצם אצל הנערה בת השמונה עשרה הרצון העז לבנות את חייה במסגרת של חברה חקלאית. מתוך רצון להכשירה לייעוד הזה וגם מתוך רצון לבנות את חייה בעצמאות מוחלטת, חדוה מחליטה אחרי כחודש במעמד של אורחת ב"תל נטע" לכתוב בחודש נובמבר 1931 מכתב בקשה למזכירות מועצת הפועלות שעל יד הסתדרות העובדים, אותו אני מבקש להביא כלשונו:
בקשה
הנני מבקשת לקבל אותי לחבורת הפועלות במשק נס ציונה.
הנני ילידת אוסטרוב (פולניה) בת 18 שנה. אני נמצאת בארץ
חודש ימים. בעיר הולדתי גמרתי בית ספר עממי. בשנתיים
האחרונות למדתי את השפה העברית והייתי חברה גם ב"החלוץ".
עכשיו נמצאת אני אצל אחותי בקיבוץ הכשרה פתח-תקוה.
ברצוני להיכנס למשק חקלאי כדי לקבל הכשרה חקלאית.
בכבוד רב
חדוה לברטוביץ.
הכתובת:
קיבוץ הכשרה פתח תקוה
יוסף פוקשיבא
עבור חדוה קלינסקי.
מכתב זה, על נייר מוצהב, הגיע אלי בזכותה של אחותי, שרה'לה, ששומרת על קשר עם מי שעיין ביסודיות רבה במסמכים השמורים בארכיב של בית הספר "
עיינות". מסתבר, שאמי התקבלה למחזור הראשון של משק הפועלות, ששמו הוסב במשך השנים לבית הספר החקלאי "עיינות" בהנהלת עדה פישמן, שלימים הייתה חברת כנסת. המכתב שהוא כיום גוויל מוצהב, ששמור בארכיב של בית הספר "עיינות", וצילום ממנו הגיע לידי אחותי.
כותבת המכתב, אמי, הנערה בת ה-18, מתגלית כנערה תכליתית ועניינית. היא אינה מרקיעה במכתבה למרומי פרזות-מילוליות שמימיות, אלא מנסחת את המכתב בענייניות רבה ובמילים פשוטות מדוע חשוב לה ללמוד במשק הפועלות.
ייעודה הוא פשוט. אני חוזר על המילה פשטות. ייעודה הוא לבנות חיים בארץ ישראל בעבודה חקלאית. לשם מימוש היעוד בקשתה ללמוד רק בבית הספר החקלאי. היא אינה פוסחת על זוטות, זוטות חשובות, כמו: שאת מכתב התשובה יש לשלוח לקיבוץ הכשרה פתח תקוה ליוסף פוקשיבא שבביתו היא מתארחת.
פשטותה של הנערה בת ה-18 מאוסטרוב בפולין - שתהיה לאמא שלי אחרי שש שנים - חובקת בחובה את כל נדבכי הקיומיות הלאומית המתחדשת בארץ ישראל. נדבכים רוויים בנתינה ללא גבולות. העלומים היפים של האחיות לבית לברטוביץ, חדוה ואחותה חמדה לברטוביץ, הם נדבך אחד קטנטן, נדבך פצפצוני, במה שהזדקר והזדקף כאן בדמותה של מדינת ישראל. אני מתפעל מהשליטה המרשימה של חדוה לברטוביץ בשפה העברית והייתי מוסיף שליטה מופלאה בשפה העברית של נערה בת שמונה עשרה, שלמדה את השפה בעיקר במסגרת הפעולות החינוכיות של תנועת הנוער "החלוץ", בה הייתה חברה. אני חוזר ומדגיש את התפעלותי משליטתה בשפה העברית. מדובר בלימוד שפה בפעולות של תנועת נוער ולא במסגרת לימודית בית ספרית. חשוב לציין, שבביתה היא רכשה רמה בסיסית של עברית, כי הבית ניהל אורח חיים דתי.
אני מתפעל מכתב היד היפה של הנערה, שזכיתי כי היא תהיה אימא שלי שש שנים אחרי שכתבה את המכתב. מעיון חוזר ונשנה במכתב, ברור לי שאת המכתב כתבה הנערה חדוה בעט ציפורן, כשעליה לטבול מספר רב של פעמים את עט הציפורן בקסת הדיו.
צר לי, שהאיש אותו אהבה אמי ואיתו בנתה חיי משפחה, ראובן קלינסקי, מחלת סרטן קטפה אותו ממנה בטרם עת. חייה כרעו תחת נטל יגון ועצב, כי בחיר לבה נלקח ממנה. לזכרו של אהוב לבה של חדוה, אמי, אני מצרף שיר, שכתבתי לזכרו של אהוב לבה, ראובן, אבא שלי, שהיה אהוב לבה של חדווה, אמי.
אבי ראובן נאלץ כבר בהיותו ילד להתמודד עם חיי יתמות קשים, שעקרו אותו ואת אחיו מהמושבה פתח תקוה, בה הם נולדו, לחיים קשים מנשוא בבית היתומים "דיסקין" בירושלים עקב נסיבות משפחתיות קשות. מבית יתומים "דיסקין" אבי ראובן ברח יחד עם אחיו הבכור מרדכי.
אָבִי יָתוֹם
אָבִי יָתוֹם
שֶׁשָּׁכְחוּ לִשְׁלוֹחַ לִבְקָרָיו הוֹרִים
לְהָכִין לֹו הַיֶּלֶד תִּיק עִם כָּרִיְך.
אָבִי יָתוֹם
שֶׁשָּכְחוּ לִשְׁלוֹחַ לַעֲרָבָיו הוֹרִים
לְצַחְצֵחַ אֶת שִׁנָּיו
לְהָצִּיעַ לוֹ מִטָּה
וּלְסַפֵּר סִפּוּר לִתְנוּמָתוֹ הַכְּווּיָה
שֶׁכָּל לַיְלָה נִטְרָפָה מֵחָדָשׁ
עֵת מִלֵּט יַלְדּוּת בְּהוּלָה
מִבֵּית הַיְתוֹמִים "דִּיסְקִין" בִּירוּשָׁלַיִם
לִמְלוּנָה בְּפַרְדֵּס הָאֶתְרוֹגִים בְּפֶתַח תִּקְוָה,
מְלוּנָה עֲטוּפָה יַלְדּוּת
עֲיֵפָה מִשָּׁנִים מְדַדּוֹת בַּדְּרָכִים.
סיימתי את כתיבת החלק הראשון, המבקש לשזור זר פרחים לזכרה של אימא חדוה, פרחים שכל ניחוחם הוא ריח של אנושיות ומוסריות, ריח של נתינה ללא גבולות בכל מישורי החיים. באומרי נתינה, אני חש, שלא ניתן לסיים חלק זה של הכתבה בלי להוסיף עוד אמירת תודה לאמא חדוה. תודה לאם, שהקפידה פעם בשבוע לתת לילד הקטן איתן, לרוב זה היה בימי ששי, גרוש אחד. נתינת הגרוש הייתה מלווה בבקשה אחת ממני - "אתה חייב לשלשל את הגרוש בקופת קרן הקיימת", קופה התלויה במקום של כבוד ליד הלוח בכל כיתה. גם בשנים שאבי גויס לצבא הבריטי, וכמפרנסת יחידה מצבה הכלכלי היה קשה מנשוא. כל יום ששי התווסף לכריכים של לחם וריבה, העטופים בעטיפת בד רקמת ידה, מעטפת בד נוספת ובה גרוש אחד. זו הייתה עטיפה רקומה בתמונת קופסת התרמה לקרן הקיימת. בעת מצוק היה שם חצי גרוש.
בזכות הדבקות והנחישות של אמי, שהקפידה, כי כל יום ששי אוכל להצביע בכיתה בגאווה, ולבקש מהמורה לתרום גרוש לתרום לקרן הקיימת, זכיתי כילד כבן 8 בכבוד להיות חבר במשלחת של בית הספר לקבל את דגל ירושלים. בית ספרי, בית הספר לילדי עובדים ע"ש משה הס בפתח תקוה, זכה במקום מכובד בהתרמה למפעלי הנטיעות של קרן הקיימת. ואני בזכותה של אמי זכיתי לעלות פעם ראשונה לירושלים. זכורה לי התפעמות הלב, כשאני גומא מחלון האוטובוס של חברת "המקשר" את הנופים בדרך המתעקלת ועולה לירושלים. עד היום מלווה אותי התפעמות הלב, כשאני הוא זה שנבחרתי לקבל את דגל ירושלים בחצר המוסדות הלאומיים שם נערך הטקס.
תודה לך אימא חדוה על שהיית נתינה ללא גבולות. נתינה ללא גבולות לכל בני המשפחה, נתינה ללא גבולות לילדי מעברת עמישב, עליהם אעמוד ברשימה הבאה, ונתינה שזכתה אותי הילד בן ה-8 בחוויה, המזדקפת לה במלוא הדרה נגד עיני אחרי עשרות רבות של שנים, כאילו מתרחשת כרגע. תודה לך, אימא חדוה.
