חדוה קלינסקי אימא של מעברת עמישב (ב') <br>

אל מעברת "עַמִּישָׁב", שהוקמה בשנת 1950 בדרום מזרחה של פתח תקוה, מגיעה אמי בנסיבות מצערות, אחרי שבעלה, ראובן קלינסקי, נפטר. מותו של ראובן האהוב מצא אותה בפני מחויבות לשאת בנטל פרנסת המשפחה, מחויבות שאילצה אותה בשנת 1960 לצאת לעבודה.

מקום העבודה היה בגן-מעון לילדים במעברת "עמישב", שהוקם ביוזמת הסתדרות העובדים הכללית. חדוה אמי הגיעה למעברה, כשהייתה כבר בעיצומם של השלבים האחרונים, המובילים לקראת חיסול המעברה. אני כמדריך בתנועת נוער הכרתי את המעברה, שנקראה בשמה הראשוני - מעברת פתח תקוה - בשלהי 1951, כשחיו בה בצפיפות רבה באוהלים מעל 8,000 תושבים ויש האומרים 9,000. כ-85% מהתושבים היו עולים מעירק. כ-15% מהעולים הגיעו למעברה מרומניה, מפרס, מאפגניסטן ומספר מועט מאוד של עולים מתימן. רוב העולים מתימן הופנו למעברה בראש העין ורק חלק מזערי הופנה למעברת פתח תקוה.

בשנת 1951 פגשתי מעברה מוצפת מים, מעברה של אוהלים דולפים מים בחורף. קשה היה במיוחד המראה של צפיפות בלתי נסבלת של משפחות ברוכות ילדים באוהלים בחום של הקיץ ובקור המכה ללא רחם בחורף. אך כאן גם המקום לתת את מלוא הערכה וההוקרה למוסדות המדינה, שבפרק זמן קצר במהלך השנים 1952-3 כל תושבי המעברה עברו ממגורים באוהלים לצריפונים וחלקם לפחונים. הפחונים והצריפונים היו חלק ממהלך שנמשך כשבע עשרה שנים, מהלך בו נסלל המעבר של תושבי המעברה מהצריפונים ומהפחונים לדיור קבע בבתים מאבן, שנבנו על-ידי חברת "עמידר".

כשהגיעה אמי לעבוד במעברה בשנת 1960 היא הייתה כאמור כבר בעיצומו של תהליך יציאת התושבים מהמגורים בצריפונים ובפחונים למגורים בדירות קבע בשיכון, שנבנה סמוך למעברה על-ידי חברת "עמידר". אמי הגיעה למעברה, שנותרו בה כאלף תושבים.

גם לאלף התושבים שנותרו במעברה, היה צורך לתת את מלוא תשומת הלב ולסייע בשלל נושאים קיומיים בסיסיים. כל הילדים בגיל הגן רוכזו בגן-מעון, בו הם שהו משמונה בבוקר ועד שעה ארבע אחר-הצהריים. אמי הייתה הטבחית, שבישלה את האוכל לילדים. אך היא לא הייתה רק הטבחית. לעתים נשארה בגנון-מעון עד שעת ערב מאוחרת, עד שבאו ההורים לאסוף את הילד האחרון.

מהביקורים שלי במעברה, ולצערי, הם היו מעטים, הבנתי שאמי אינה רק טבחית, המכינה את ארוחת העשר, ארוחת הצהרים וארוחת הארבע לילדים טרם לכתם לצריפונים, אלא היא פשוט הפכה לאמא של הילדים. אי-אפשר שלא להתרגש מהמעמד בשער של הגן, ולראות איך אימא שלי, חדוה קלינסקי, מלטפת כל ילד בבואו לגן וכל ילד בצאתו מהגן בדרכו לצריפון או לפחון. אי-אפשר לשכוח את התמונה, בה מככבים כריכים, שהיא עטפה ונתנה בידיה של ילדה היוצאת מהגן עם האח הבוגר שבא לאוספה, ומוסיפה בליטוף ובחיבוק חם - "אל תשכחי לתת לסבא ולסבתא, הורדתי את הקשה מהלחם, מקווה שהם יוכלו לאכול אותו...".

כשאני כותב שורות אלו, אני חש צער שמעטים, מעטים מאד, היו הביקורים שלי את אמי. אך אי-אפשר לשכוח את התמונה של אמי הנותנת חבילה קטנה לילד. בחבילה הקטנה היו רק סודר, כובע גרב וזוג גרבי צמר. הנתינה מלוּוה בחיבוק חם ובלחישה לילד וגם לאח, שבא לאסוף את אחותו מהגן - "לא לשכוח לתת את החבילה לאמא".

לאמא שלי, חדוה קלינסקי, לא היה חלק במאמצים ובמשאבים הרבים, שהושקעו בחיסול הגולה היהודית בעירק ובתימן, שמנתה 120,000 יהודים בעירק ו-50,000 יהודים בתימן. אמי, חדוה קלינסקי, לא בנתה בית אחד מאבן לאלפי העולים החדשים במעברה בפתח תקוה, מעברת "עמישב", אך היא הייתה האמא האוהבת של ילדי המעברה, היא הייתה האמא של הוריהם. היא הייתה אימא של נתינה ועוד נתינה. לְאֵם הנתינה ללא גבולות, אני רוצה באיחור רב של שנים לומר מילה אחת פשוטה - תודה.