שושי בון-טון, הדודה שלי מהצפון

שושי בון-טון, הדודה שלי, הייתה כבר אם לילדים כאשר אני נולדתי. בהתחלה ההורים הזמינו אותה כמובן לכל יומולדת אצלנו, לעתים היא באה, לעתים לא. היומולדת הראשון אותו אני זוכר היא יומולדת 3. שושי הגיעה עם משפחתה, וממש לפני שעמדתי לכבות את הנרות ביקשה שושי את רשות הדיבור, ואמרה בקול נחוש "חובה למצוא לאפרים בת זוג, אפרים חייב להתחתן". היא לא הייתה חרדית, לא דתית, איש לא הבין מה נפל עליה. ההורים שלי התעלמו, נשפתי בנרות, הבעתי משאלה, שדודה שושי לא תכבד אותנו בנוכחותה בימי ההולדת שלי, אבל כרגיל משאלות לא מתגשמות.

ביומולדת 5, היא שוב מתייצבת, דקה לפני כיבוי הנרות היא שוב עם המנטרה של אפרים וחתונה. ההורים ניסו להסביר לה ולשאר האורחים שגיל 5 הוא גיל בוסר לזוגיות, הוא ודאי בוסר לחתונה, אך דודה שושי המשיכה בשלה.

כך זה המשיך כמעט מדי שנה בשנה. לבר-מצווה שלי ההורים לא הזמינו אותה. אמרתי להורים שאם היא באה אני לא בא, אבל זה לא עזר. דודה שושי שמעה ממישהו על המקום והתאריך, והתייצבה. כאשר נקראתי לשאת את הדרשה, נעמדתי על הפודיום, הורי הנרגשים לצדי, ושושי, OUT OF NOWHERE מתייצבת מצדי השני, עם מיקרופון אלחוטי ביד, טוחנת אותי ואת האורחים עם זוגיות וחתונה. אני בר-מצווה, והיא טוחנת על זוגיות וחתונה.

TO MAKE THE LONG STORY SHORT, בגיל 28 אני עומד תחת החופה עם בחירת לבי, על-מנת למנוע בעיות במשפחה שושי קיבלה הזמנה במסירה אישית. בשלב הברכות היא הוזמנה עם שאר הדודים והדודות לבימה. אינני יודע מה אחרים הסיקו מהבעת פניה, אני הסקתי "אמרתי לכם".

למחרת מלאו הדפים הפנימיים של העיתונים בדיווח על הנס הבלתי נתפס הזה, יכולת ניבוי יוצאת מגדר הרגיל של אדם פשוט מהצפון. למשל העיתונאית נועה חיבוקי כתבה: "הניצחון של שושי בון-טון: שושי גרמה ללא מעט כאבי ראש למשפחת הלפרין אבל בסוף היא השיגה את מבוקשה". לאירועי יום ההולדת של הילדים שלי, לא הזמנתי את דודה שושי.