מחזיקים את המדינה במקום מאוד רגיש

בלוס אנג׳לס שני נמלים סמוכים, הנושקים זה לזה - האחד "לוס אנג׳לס" והשני "לונג ביץ׳". יחידת מכס אחת אחראית על שניהם. ביחד הם מהווים את שער הכניסה הראשי לארה"ב מהמזרח הרחוק, שם מייצרים כמעט את כל מה שנצרך בארה"ב קשה למצוא משהו שאינו "מייד אין צ׳יינה" בחנויות).

הסחורה מגיעה באוניות סוחר, בעיקר אוניות מכולות (קונטיינרים בגודל של 20 או 40 רגל), ולאחר הפריקה כאן, קונטניירים ריקים מועמסים או סחורה שארה"ב מייצאת (שיירי מתכת, ניר למיחזור, בצל, ועוד) ממלאת את האוניות. ארה"ב מזמן הפסיקה לייצר, כוח העבודה יקר מדי, עצלן מדי וחסר כל מוטיביציה. עם מהלך השנים, גם הידע והנסיון נעלמו, וארה"ב נשארת תלויה במדינות אחרות (לדוגמה בסין ובהודו לתרופות שונות).

עובדי הנמל העוסקים בפריקה וטעינת כלי השיט בנמל נקראים בעברית סורים (סַוָּר) ובאנגלית לונגשורמן. האיגוד המקצועי שלהם שולט ביד רמה בכולנו. מדי כמה שנים כשמגיע הזמן לחידוש ההסכם הקיבוצי שלהם עם המעסיק (רשות הנמלים, שהיא חלק מהעיר), הם יודעים בדיוק לנצל במלואו את הכח שבידם. הם פשוט מאיימים להפסיק טעינה ופריקה של האוניות, ואם לא די באיום עצמו, הם פשוט מפסיקים לעבוד.

העובדים משתכרים מאות אלפי דולרים בשנה. ללא תוארים מתקדמים. עם הטבות "לפי הספר" והרבה מעבר לכך. לא אכפת להם במי הם יפגעו כשהם מפסיקים את העבודה. נגד עיניהם ניצב דבר אחד בלבד: טובתם הם, משכורות והטבות; ולעזאזל כולם. כך מנהג עולם, עד שהגיעה המגיפה הגדולה וגררה איתה בעיות בשרשרת ההספקה. דווקא הסורים אינם אחראים לבעיות אלו, וגם הפתרון לא אצלם. אך על כך בטור אחר.

באופן קבוע, מדי כמה שנים, חוזר הסיפור על עצמו. אין סיפור זה מיוחד - כך נוהגים נהגי המשאיות בצרפת (והצרפתים "חמים", הנהגים שם מוכנים לעלות את המדינה באש, להזרים אלפי ליטרים של יין משובח או חלב, וכו׳) וכך נוהגים כמובן עובדי חברת החשמל בארץ. אך מכולם מגדילים עובדי משרד החוץ בירושלים.

פנסיה כל החיים

טוב יהיה אם יחויבו כל עובדי משה"ח, מהזוטר עד הבכיר ביותר, להגיע למוזאון העצמאות בתל אביב, המקום בו הוכרזה הקמת מדינת ישראל המודרנית, שם נחתמה מגילת העצמאות. בסיור במקום הם יגלו את התחלתו הצנועה של מה שלימים יהפוך למפלצת שאינה קשורה בהכרח למציאות ושבהחלט אינה קשובה לאיש למעט לעצמה.

משרד החוץ אף פעם לא אמור היה להיות מה שהוא היום - עם מאות דיפלומטים הממתינים לתפקיד הבא, שגרירים ומנהלים בכירים המרשים לעצמם לצאת נגד מדיניות הממשלה, ולעשות זאת הן בארץ והן בחו"ל, ותרבות הסובבת סביב העובד וטובתו במקום להתמקד במדינה שהם אמורים לשרת ולייצג ולדאוג אך ורק לטובתה (אני מצטער אם פגעתי בנפשו העדינה של מי מהעובדים עת השתמשתי במילה "לשרת").

כך יוצא שלעובדי משרד החוץ המשתכרים יפה מאוד (נזכור שמעבר למשכורת עצמה, יש גם סל הטבות שמעסיקים רגילים בד"כ לא מעניקים, כמו גם פנסיה מכובדת עד סוף כל הימים), כל אימת שהם מגיעים לידי משא-ומתן קיבוצי על משכורותיהם, מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על דעתם. הם לא יעשו עבודתם הקונסולארית (וכך גופות המחכות להגיע ארצה לא תגענה, דרכונים לא יחודשו, הנציגויות תעבודנה בצורה חלקית אם בכלל, ואם יוצא שמצב המדינה קריטי וראש הממשלה מגיע, הם יתעלמו גם ממנו ומחובותיהם המוסריות).

העובדים כה מקצועיים שיש להם דוברים ועוזרי דוברים ובני משפחות הדוברים. ויש את המשפטנים והבכירים שבהם המסבירים שכל מה שהם עושים הוא חוקי (לא כל מה שחוקי גם נכון לעשות). ויש את כל השגרירים המתבכיינים בדמעות תנין, "עד כמה עלובה משכורתם"! לבנו נכמר. הנה אותה תרבות בשידורים לאחרונה המנסים לגייס צוערים למשרד החוץ: "אתה לא רוצה לראות את הבית הלבן מבחוץ, אתה רוצה להיות בפנים". אתה יחיד ומיוחד, בוא וניתן לך הזדמנויות ייחודיות שיגרמו לך לעונג. היכן הקריאה לדגל, לייצוג המדינה, לשמור על הקיים ולהלחם על כל שניתן לנו? כל זאת נשכח. העבודה צריכה להיות קלה, משופעת בחגיגות, ארוחות ויציאות, טיסות ובילויים, והמדינה? איזו מדינה? אנחנו עובדי משה"ח!

המעניין הוא שאותם עובדי משרד החוץ החרוצים, הכל יכולים, העושים כל מה שהחוק מאפשר, והדורשים משכורות גבוהות יותר והשוואת תנאיהם לעובדי המוסד, באמת ובתמים חושבים שהם כל כך מוצלחים. הם כל כך לא מוצלחים שאחד הדברים היחידים עליהם יסכים כל יהודי וישראלי באשר הוא הוא שאנחנו נכשלים בדיפלומטיה ציבורית. האם זה לא תפקידם? העיקר שהם טוענים שרק הם יודעים איך להלחם במקטרגים על מדינת ישראל, ולכן הם דורשים תקציבי ענק. אך ברור שמהם לא תגיעה הישועה כי אם המפלה והתבוסה.

עובדים נאמנים

כשלונות משרד החוץ כה רבים שכשיוצא המשרד למלחמה על תקציבים (הם מגיעים לנו ולא למשרדים ממשלתיים אחרים, כי אנחנו עושים עבודה כל כך טובה, לדוגמה במיתוג מדינת ישראל או במלחמה נגד תנועת החרם והדהלגיטימציה), מבין כל זאטוט מיד את שורש הבעיה: לתת למי שנכשל באופן קבוע בדברים הבסיסיים ביותר שעליו לבצע (ואין אני רומז שהעבודה קלה; אך היא בהחלט אפשרית וברת יישום) תקציבים נוספים ולהאמין שהתוצאה תהיה שונה היא, לפי אלברט אנשטיין, ההגדרה של אי-שפיות.

אל דאגה, עובדי משה"ח אינם בלתי שפויים. הם מאמינים שכולנו אידיוטים, והם מתנהגים בהתאם. כמובן שאין להם אחריות בסיסית כלשהי, וכולנו משלמים את המחיר על המחדלים שלהם ועל חוסר היכולת הביצועית שלהם. הם את המשכורות, ההטבות והפנסיות שלהם יקבלו ויהי מה! העולם יתהפך, תנועת החרם תעלה ותגדל, האנטישמיות תפרוץ לכל עבר, ואותם עובדים נאמנים ימשיכו להגיד לעצמם (ובעזות מצח רבה גם לנו) שהם מסכנים את נפשותיהם וצריכים לקבל את אותה ההערצה ואת אותם התנאים כמו עובדי המוסד. אכן ואכן, טוב שהחתול כה זקן וכה שמן וכה חסר רצון לזוז ולו מילימטר מהשמנת עליה הוא שולט, שהוא מאמין באמת ובתמים שהקצפת שלו היא, באופן בלעדי.

פלא אם כך שארגונים ללא מטרות רווח הפועלים בחזית ההסברה הבינלאומית טוענים שהם "משרד החוץ של מדינת ישראל"? בה באותה שעה, עובדי משרד החוץ מסבירים לעצמם קבל עם ואומה שאסור להם להתערב, כי הם משרד ממשלתי! לכן אנחנו מפסידים בקרב אחר קרב על תודעת העולם. מי שאמון על הגנת החזית כולה יושב בחיבוק ידיים. למה להתאמץ? יעבדו או יעשו כלום, הם לא יתנו דין וחשבון לאף אחד. את משכורותיהם והטבותיהם והפנסיה שלהם הם יקבלו. אחריות כאמור - לא בנמצא.

הערת סיום: האם ניתן למצוא עשרה צדיקים בסדום? בהחלט. ישנם לפחות ארבעה דיפלומטים אותם הללתי מהלך השנים. אך התרבות הרווחת היא כה מחרידה, והכשלונות במבחן התוצאה כה צורמים, והגאווה כה מסנוורת שיש לעשות מעשה, כי הפגיעה היא ארוכת טווח והיא פוגעת בכולנו.

הערה נוספת: אולי יגיע היום בו תצומצם מצבת כוח האדם במשה"ח. המשרד רוקן מתוכן והפך למכונה המגלגלת מילארדים. העובדים השתלטו על המשרד, ושכחו את העיקר: שהם אמורים לשרת נאמנה ולייצג את מדינת ישראל. זו זכות ולא חובה, ואם זה לא לרוחם, הרי שהם חופשיים לחפש עבודה במקום אחר. ואולי ניתן לשאול מנשיא ארה"ב את מה שהזכיר לאומה כולה: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך; שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך".