מצלמה ניצבה בסמוך לשולחן והנאומים הועברו בשידור חי. אבל אם מפקד הצי הגרמני, אדמירל קיי-אחים שנובאך, לא ידע שהוא מדבר לציטוט, עד מהרה הדבר התברר לו. הוא אמר לשומעיו בעיר דלהי, כי ולדימיר פוטין רוצה לא רק כבוד, אם כי מגיע לו כבוד, וכי גרמניה רוצה את רוסיה כבעלת ברית מול סין – מה שהוא עצמו, כנוצרי קתולי, מקדם בברכה.

הדברים אילצו את שונבאך להתפטר, אבל משקיפים זרים רבים סבורים שהוא רק ביטא את תפיסת היד הרכה הנפוצה בקרב מקבלי ההחלטות בגרמניה כלפי רוסיה – מציין אקונומיסט. שר החוץ של אוקראינה טען, כי סירובה של גרמניה לשגר לארצו נשק "מעודד את פוטין". רעייתו של נשיא אוקראינה לשעבר קראה לחרם על מכוניות גרמניות. בעלות בריתה של גרמניה בנאט"ו מבטאות תסכול. התקשורת הזרה תוקפת אותה בחריפות.

כל זה מוצדק, סבור אקונומיסט. סירובה של גרמניה להתייצב מול רוסיה במשבר אוקראינה מבטא חוסר הבנה של משמעות המושג "בלימה". למרות התנגדותן של בעלות בריתה, היא מסרבת לבטל את פרויקט נורדסטרים 2 – צינור הגז מרוסיה לגרמניה העוקף את אוקראינה ובכך מונע מן האחרונה הכנסות ואמצעי לחץ. האשמה רובצת במיוחד לפתחם של הסוציאל-דמוקרטים, המובילים את הממשלה החדשה בראשותו של אולף שולץ, הסבור שבטחונה של אירופה תלוי בריצויה של רוסיה.

הבעיה העיקרית היא פוליטית

למרות כל אלו, אין הוכחות של ממש לכך שגרמניה התרככה בנושאים החשובים באמת. ממשלתה מסכימה לחלוטין עם הקונצנזוס האירופי, לפיו צעדים רוסיים באוקראינה יובילו ל"השלכות מסיביות". יש חילוקי דעות בין אירופה לארה"ב לגבי אופי העיצומים, אבל זה צפוי לאור הקשרים הכלכליים השונים עם רוסיה. ובשבוע שעבר אמר שולץ, כי נורדסטרים 2 ייפתח לדיון מחודש אם רוסיה תפלוש לאוקראינה; הדעה הכללית היא שבמקרה כזה הצינור לא יופעל.

הבעיה הגדולה יותר היא פוליטית. שלוש המפלגות השותפות לקואליציה בברלין חלוקות באופן גלוי בנוגע לרוסיה, ותוקפנותו של פוטין גרמה לכך שחילוקי הדעות יצוצו מוקדם מן הצפוי. חילוקי דעות קואליציוניים מחייבים מנהיגות, אבל שולץ אפשר קקופוניה של קולות סותרים. הוא לא עשה דבר כדי להכין את הגרמנים להתפתחויות צפויות, החל מזינוק במחירי האנרגיה וכלה בגל של פליטים. "ייתכן שהממשלה קיבלה את ההחלטות הנכונות, אבל יש לה בעיה איומה של תקשורת", אומר סטפן מייסטר, מומחה גרמני לענייני רוסיה.

הבעיה הזאת מתרחבת לזירה הבינלאומית, סבור אקונומיסט, והיא בולטת בהשוואה בין שולץ לבין אנגלה מרקל. כאשר רוסיה סיפחה את חצי-האי קרים ב-2014, מרקל הובילה את 28 חברות האיחוד האירופי – כולל הונגריה וקפריסין הפרו-רוסיות – להטיל עליה עיצומים. יחד עם צרפת, גרמניה הובילה את רוסיה ואוקראינה לשולחן הדיונים. מאז, מרקל תיאמה עם ארה"ב את מהלכיה בכל פעם בה רוסיה התגרתה באוקראינה.

שולץ, העומד בראש המדינה הגדולה והעשירה ביותר באיחוד האירופי, נראה כמו עוד מנהיג אחד. החזית מול רוסיה התפוגגה והיחסים עם ארה"ב קרירים-משהו. "המעבר ממרקל לשולץ הוא משמעותי", אומר ג'ון לאף, החוקר את יחסי גרמניה-רוסיה. "זה לא שגרמניה פוגעת בתמימות הדעים בנאט"ו, אבל היא איננה ממלאת תפקיד משמעותי כפי שרבים היו רוצים שתמלא".

מרקל זכתה לכבוד מצידו של פוטין, גם כאשר גינתה את שקריו. בחודשים האחרונים שלה בתפקיד היא שוחחה עימו שש פעמים על הביטחון באוקראינה ובמזרח אירופה; בשבעת השבועות הראשונים שלו, שולץ עשה זאת רק פעם אחת, למרות המתיחות הגוברת. פוטין מעדיף כעת לדבר עם ארה"ב מעל ראשה של אירופה, ואילו שולץ לא נתן מענה ממשי לביקורת הגוברת על מדיניותו, הפוגעת בעמידתה של אירופה מול רוסיה. מרקל למדה שקל יותר להתייצב מול רוסיה אם גרמניה מובילה את התגובה האירופית. ייתכן שגם שולץ ילמד זאת, אבל כרגע לא זה המצב.