העולם מוכיח שלא למד את הלקחים של אושוויץ

בפולין שאחרי השואה התהלכה בדיחה על שני יהודים שנפגשים בין חורבות ורשה לאחר שלא התראו זמן רב. שואל האחד את חברו: "ממה אתה מתפרנס בימים קשים אלה?". משיב החבר: "מסחיטה". למראה התימהון שעל פני השואל, הוא מסביר: "אתה זוכר את הפולנים שהסתירו אותי? אני סוחט אותם". כמו בהרבה בדיחות, גם זו התבססה על גרעין מציאותי לגמרי לא מצחיק. חלק מאותם פולנים אמיצים ואצילי נפש, אשר סיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם כדי להציל יהודים, ספגו אחרי המלחמה חמת זעם משכניהם – עד כדי כך שהיו בהם מי שנאלצו להעתיק את מקומות מגוריהם.

אחת מאנדרטאות השואה בברלין היא רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד, ממנה יצאו רכבות הגירוש בתחילתו של מסע שסופו היה במקרים רבים במחנות ההשמדה. על המסילה חקוקים תאריכי המשלוחים ומספר היהודים בכל אחד מהם; האחרונים, עם יהודים בודדים, יצאו שבועות אחדים לפני כניעתה של גרמניה – עדות לצמאון הדם שלא פסק עד הרגע האחרון. וזה לא קרה רק בגרמניה. בבודפשט נתפסו ונרצחו יהודים בידי אנשי מפלגת "צלב החץ" הפשיסטית והפרו-נאצית גם בינואר 1945, ערב שחרור העיר בידי הצבא האדום. ואילו יהודים שהוסתרו במוסדות דת וכפרים קטנטנים ונידחים ברחבי הונגריה, נפלו קורבן להלשנות חוזרות ונשנות.

ידוע היטב שהגרמנים נעזרו בצורה נרחבת בבני עמים אחרים בעת רצח העם היהודי. אבל מה שהתרחש בהונגריה ערב השחרור ובפולין אחריו, מלמד – כדוגמאות בלבד – על עומק השנאה והאנטישמיות, שלא היו נחלתם של הנאצים בלבד ושל הגרמנים בלבד. אך בעוד גרמניה עברה תהליך ארוך של חשבון נפש, הכרה בחטאיה וניסיון לכפר עליהם ולו במעט – במדינות אחרות מתעלמים מן העבר ואף מנסים לשכתב אותו.

כבר הערתי בעבר, שהאמירה "השואה לא יכולה לחזור על עצמה כי היום קיימת מדינת ישראל", היא למעשה מסוכנת מאוד. כי מה משמעותה? אולי יהיו מי שירצו להשמיד את העם היהודי, אבל יהיה לו לאן לברוח. כלומר: לא שהעולם למד את הלקח, לא שהעמים יימנעו מהשמדה, אלא שזה לא ילך להם. לכך יש להוסיף, כי קיומה של המדינה דווקא יכול להקל על רוצחים בפוטנציה של העם היהודי, כי מחציתו מרוכזת בשטח קטן ובאיזורים מיושבים בצפיפות. לא צריך רכבות, לא צריך גאיות הריגה, לא צריך תאי גזים; מספיקות כמה פצצות אטום.

זה בדיוק הכיוון שאליו חותרת אירן. הרי למדינה זו ולמשטר האייתולות שלה אין שום סכסוך ממשי עם ישראל. אין למדינות גבול משותף, אין תחרות על משאבי טבע, האירנים הם בכלל פרסים ולא ערבים, אין באירן פליטים פלשתינים. אז מה כן יש? שנאה דתית עמוקה ביותר וחסרת פשרות לעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זה לא רק שהיהודים כופרים ו"דין מוחמד בחרב", אלא שהם גם יושבים במקומות קדושים לאיסלאם. לכן, לפי הגרסה הקיצונית (והמעוותת) של דת זו לפי חומייני וחבר מרעיו ויורשיו, אפשר אולי להתפשר על גירוש היהודים מישראל, אבל מוטב לחסל אותם.

האירנים ממש לא מסתירים את כוונותיהם. הם אומרים זאת במפורש, עוד יותר מאשר אדולף היטלר. והעולם מדבר איתם. והעולם מנסה להגיע לאיזושהי פשרה שאולי תדחה קצת את השגת האמצעים למימוש האיום. בצד המערבי מובילות את השיחות מדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים ברצח היהודים (צרפת), חסמו את שערי ארץ ישראל בפני הפליטים והניצולים (בריטניה) וישבו בחיבוק ידיים מול רצח העם (ארה"ב); המדינות שניסו לפייס את היטלר (בריטניה וצרפת) ואשר צפו מן הצד כל עוד לא נגררו בכוח למלחמה נגדו (ארה"ב). מי אמר שההיסטוריה אינה חוזרת.

שיהיה ברור: אם אירן הייתה מאיימת על אחת ממדינות אלו, הדיבורים איתה היו קצרים מאוד והאמצעים נגדה היו חריפים מאוד. תזכרו כיצד ארה"ב הייתה מוכנה להסתכן במלחמה גרעינית כדי להרחיק כמה טילים מקובה ב-1962. אבל מאחר שמדובר באיום מרוחק ורק נגד מדינת היהודים, וכאשר אינטרסים כלכליים וגיאו-פוליטיים מונחים גם הם על כפות המאזניים – יש הרבה יותר סבלנות וסובלנות. דם יהודי תמיד היה זול מאוד.

לא צריך להרחיק לכת לדיפלומטיה בינלאומית גבוהה ולאיומים ביטחוניים קיומיים כדי לדעת שהאנטישמיות חיה וקיימת ובועטת. דוח שפרסם השבוע משרד התפוצות הצביע על עלייה חדה באנטישמיות ברחבי העולם המערבי בשנה שעברה, הן בשל הקורונה והן במקביל למבצע "שומר החומות". מה שמלמד, שהעולם התרבותי והמשכיל של 2022 אינו שונה מזה של ימי הביניים בנטייה להאשים את היהודים באסונות טבע, ושהאיבה לישראל היא רק מעטה מתוחכם יותר לשנאת היהודים העתיקה.

הנה כמה מן הפרטים שבדוח. רבע מיהודי ארה"ב מדווחים שהם או אדם קרוב להם ספגו גילויי אנטישמיות; בקרב האורתודוקסים – הניכרים בהופעתם החיצונית – השיעור הוא 72%. במחצית הראשונה של 2021 היו בבריטניה 1,308 תקריות אנטישמיות. בזמן "שומר החומות" עלו לאינטרנט 430,000 פרסומים אנטישמיים. מכחישי קורונה האשימו את היהודים באחריות למגיפה. בהפגנות וברשתות נטען שיהודים מרוויחים מן הקורונה ומשתמשים בה כדי לחזק את אחיזתם בממשלות ובכלכלה העולמית. מספר גילויי האנטישמיות המקוונת הגדול ביותר בערים המובילים נרשם בפריז, ניו-יורק, לוס אנג'לס, וושינגטון וברלין.

מה כל זה מלמד? שחז"ל הרחיקו ראות כאשר לפני כ-2,000 שנה קבעו: "הלכה היא – בידוע שעשו שונא ליעקב". המילה "הלכה" נוספה בראשית המימרה, מסבירים פרשנים, כדי להדגיש את חוזקה ואופיה התמידי: זהו חוק שלא יזוז. ההבדל הוא, שהיום יעקב לא צריך להשתחוות לעשו. היום יעקב – הלא הוא ישראל – יכול וצריך וחייב להשיב מנה אחת אפיים, להטיח את האמת בפני שונאיו ולהילחם בהם בכל האמצעים שבידיו.

נישאר לרגע בדוח על האנטישמיות העולמית. על-פי משרד התפוצות, "השיח האנטישמי בארה"ב עובר תהליך של 'נרמול', וחודר לזרם המרכזי בפוליטיקה הארצית, בקמפוסים וברחוב, בתהליך זוחל. קואליציית פעילי שמאל תומכי מיעוטים פועלים להדרת יהודים, מכיוון שהם רואים בהם בעלי זכויות יתר השייכים לרוב המדכא. מנגד, פעילי ימין קיצוני ממשיכים להוות סיכון ביטחוני אמיתי ליהודים".

גם כאן תרשו לי לחזור על משהו שכבר סיפרתי – על הקב"ט במלון גדול בלב ניו-יורק, אשר בינואר 2019 סינן לי ש"אין זו אשמתי שאתה יהודי" כאשר נזקקתי לסיועו בשבת; ועל חוסר התגובה המוחלט של הנהלת המלון כאשר התלוננתי על כך. בעשרות נסיעותי לחו"ל, זו הייתה ההערה האנטישמית הבוטה ביותר בה נתקלתי – וזה היה בניו-יורק. חבר שמכיר היטב את ארה"ב התפלא על פליאתי, ואמר שזה בדיוק המצב. ואכן, בסוף אותה שנה יצאו יהודי ניו-יורק להפגנה נדירה נגד התגברות האנטישמיות.

סביר להניח שמדובר בתהליכים חברתיים ארוכי טווח, אך קרוב לוודאי שלדונלד טראמפ הייתה השפעה מזיקה וארוכת טווח גם בתחום זה. הוא כמובן אינו אנטישמי, אבל הוא לאומן על גבול הגזענות. טראמפ היה זה שאמר שבהפגנת הימין הקיצוני בשרלוטסוויל ב-2018, בה נרצחה מפגינת-נגד ונשמעו קריאות "היהודים לא יחליפו אותנו", היו "אנשים טובים בשני הצדדים". אותם אנשים היוו את הגרעין של תומכיו שהסתערו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021; אחד מהם צולם לובש חולצה ועליה הכיתוב "אושוויץ". כאשר מתעוררת שנאת זרים, ולא משנה אם זה במקור נגד מוסלמים או סינים, היהודים יהיו – בדרך כלל במהירות רבה – קורבן מרכזי שלה. זה בדיוק מה שקורה בארה"ב.

נעסוק כעת בשני היבטים של הלקחים העולמיים שלא נלמדו מן השואה. האחד הוא קטן ונקודתי לכאורה, אך יש לו משמעות נרחבת בהרבה מכפי שניתן לחשוב. ב-1936 התקיימה האולימפיאדה בברלין, בהתאם להחלטה שנתקבלה לפני עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933. העולם, שעדיין האמין להצהרות השלום של היטלר, לא חשב לרגע שיש משהו פסול בקיום אירוע עצום זה בבירתה של המדינה, שפחות משנה קודם לכן חוקקה את חוקי נירנברג ואשר עשתה כל מאמץ לגרום לאזרחיה היהודים לעזוב אותה.

לקראת אולימפיאדת ברלין סולקו השלטים האנטי-יהודיים מרחבי גרמניה, והיא הפכה למפגן תעמולה אדיר – הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. הפרצוף האמיתי של היטלר נחשף כאשר הסתלק מן האצטדיון האולימפי לאחר נצחונותיו של ג'סי אוונס שחום העור, אבל העולם העדיף להמשיך לעצום את עיניו ולאטום את אוזניו. רק אחרי המלחמה נמחק שמו של היטלר מלוחות ההנצחה הניצבים באצטדיון; אוונס עודנו שם.

בשבוע הבא תיפתח בבייג'ינג אולימפיאדת החורף. המשטר הקומוניסטי הסיני זכה באירוח המשחקים, 14 שנים אחרי אולימפיאדת הקיץ, למרות שכולם יודעים היטב כיצד הוא מדכא את מתנגדיו ושולט באזרחיו. חיסול החופש בהונג-קונג ורצח העם האויגורי במחוז שיניאנג לא גרמו אפילו למחשבה להעביר את המשחקים למקום אחר. האזהרה הסינית לספורטאים האורחים שלא לדבר על פוליטיקה והידיעה הברורה שהאורחים יהיו נתונים למעקב צמוד – גם הם לא שינו דבר.

התירוץ הוא ש"לא מערבים ספורט בפוליטיקה" – תירוץ מקומם במיוחד מצידו של הוועד האולימפי הבינלאומי, שהחלטותיו נגועות בשחיתות עמוקה ובמניעים כספיים (בדיוק כמו פיפ"א, העומדת לקיים מונדיאל בקטאר במחיר חייהם של אלפי עבדים). בפועל, כמו ב-1936, לא רוצים להרגיז מעצמה שאפשר להרוויח מהקשרים איתה. ההסבר הנכון הוא, שלא מערבים זכויות אדם בשחיתות.

ביאפרה, ניגריה, 1970-1966. העם הבנגלי, פקיסטן, 1971. בני טוטסי, בורונדי, 1972. קמבודיה, 1979-1975. טימור, אינדונזיה, 1999-1975. בוסנים, יוגוסלביה, 1995-1992. בני המאיה, גווטמאלה, 1984-1982. בני הטוטסי, רואנדה, 1994. דארפור, סודן, 2015-2003. אויגרים, סין, מאז 2020. רשימה של מעשי רצח עם מאז מלחמת העולם השנייה לפי ויקיפדיה. הייתה שואה, והעולם למד שיש דבר הקרוי "רצח עם", והמדינות התרבותיות הענישו עליו, והקימו בית דין בינלאומי – וזה נמשך, כולל בליבה של אירופה.

בסוף 2020 היו ברחבי העולם (לפי ההגדרות של נציבות האו"ם לפליטים) 82.4 מיליון בני אדם שנעקרו מבתיהם בעל כורחם: 20.7 מיליון פליטים שנאלצו לעזוב את ארצותיהם, 48 מיליון שנותרו ללא קורת גג בארצותיהם, והיתרה – פלשתינים, נמלטים מוונצואלה ומבקשי מקלט. מספר זה היה יותר מכפול מאשר ב-2010 ועלייה של 3.7% לעומת 2019. חלק ניכר מן הפליטים חיים בתנאים קשים במיוחד במחנות; אחרים נופלים קורבן לסוחרי אדם. וזה קורה בעולם שהוא עשיר, מפותח ומתקדם יותר מאשר אי-פעם בהיסטוריה.

לפני שהנאצים עברו לרצח המוני של העם היהודי, הם ביקשו להיפטר מן היהודים שהיו תחת שלטונם – במיוחד בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה – אך העולם סירב לקבל אותם. גם היהודים הבודדים שהצליחו להימלט ממלתעות החיה גילו ששערי העולם נעולים בפניהם. אחרי המלחמה חיו מאות אלפים מבין הניצולים במחנות – מחנות עקורים בגרמניה, מחנות מעצר בקפריסין. כלומר: קיים קשר ישיר בין רצח עם לבין גלי פליטים, הן לפני והן אחרי. כאשר בשנת 2022 יש כזה מספר אדיר של פליטים ומתחולל רצח עם ללא כל הפרעה, ברור שהלקחים של אושוויץ לא נלמדו. הדמיון בין 27 בינואר 1945 לבין 27 בינואר 2022 מעורר חלחלה מכפי שמישהו היה מעלה על דעתו.