מתה האמנית לאה מג'רו מינץ בת 96

שימור "בית רוקח"

בשנת 1982 קיבלה על עצמה לאה מג'רו מינץ, לשקם את בית סבה שמעון רוקח ברחוב רוקח בנוה צדק שהיה שומם, נטוש ובמצב של הרס והזנחה בולטים והיה חשש שיקרוס. הבית נבנה ב-1887 בקצה שכונת נווה צדק והיה מבתיה הראשונים של השכונה, יש אומרים אף שהיה הבית הראשון בשכונה. ב-1891 נוספה לבית קומה שנייה וכן כיפה עשויה נחושת זהובה. הבית היה מעונו הפרטי של שמעון רוקח, כאן התגורר עם אשתו רחל, וכאן נולדו חמשת ילדיו: יוסף, חנה, יצחק, ישראל (ראש עיריית תל אביב בין השנים 1936-1953) ומרים. הקומה השנייה שימשה את בית הוועד.

ב-1922 נפטר שמעון רוקח והבית הועבר לרשות ארגון בני ברית. בשנות ה60 עבר ארגון "בני ברית" למקום אחר. במשך מספר שנים שימש בית רוקח גם כגן ילדים ובחצר נפתחה ספריה לילדי השכונה. אך בהמשך, נזנח, ננטש, מצבו הידרדר ועמד לקרוס. הבית ההיסטורי ניצל ברגע האחרון. בתחילת שנות ה-80 הוא הועבר לרשותה של לאה מג'רו מינץ, היא שיקמה ושימרה את הבית תוך שמירה קפדנית על מראהו אופיו וצביונו המקורי.

שיקום בית רוקח בוצע ללא כל תמיכה ציבורית - מעשה שלא נמצא דומה לו בשיקום אתרים בארץ. על שיקום בית רוקח זכתה מג'רו-מינץ בפרסים מקרן פורד ומהמועצה לשימור אתרי מורשת. ב-1984 נפתח הבית לציבור כמוזאון לתולדות השכונה וכגלריה ליצירותיה של מג'רו-מינץ. הבית מן המאה ה-19 משמש כמרכז מבקרים ומאפשר היכרות עם ההיסטוריה והווי החיים של ראשית ההתיישבות בנווה צדק. כן נערכות בו פעילויות אירועי אמנות ותרבות לילדים ולמבוגרים.

בעקבות שיקום "בית רוקח" החלה לאה מג'רו-מינץ מחלקת את זמנה בין ביתה ברובע היהודי בירושלים לבין "בית רוקח", בשכונת נווה צדק. בשנת 2008, עזבה את ירושלים ועברה להתגורר דרך קבע ב"בית רוקח". מטיילים שהגיעו לנווה צדק נהגו לבקר בבית ולשמוע מפיה על פעילות המקום.

נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות

בשל פעילותה לשימור בית רוקח והיותה בת למשפחת מייסדי נווה צדק - תל אביב, נבחרה לאה מג'רו מינץ להדליק משואה בטקס יום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל, בשנת 2009 שהיה בסימן חגיגות ה-100 של העיר תל אביב.

בשנת 1999 החלה מאבדת את מאור עיניה, אולם המשיכה ליצור ככל יכולתה. והתמקדה בשנים אלה בציור.

בשנת 2002, נערכה בבית רוקח בתל אביב תערוכה של מג'רו מינץ "מקרה עין" הייתה זו תערוכה מקפת מיצירותיה בה הציגה פסלי חומר וציורים עזיי מבע, שבמרכזם דמות האישה. על-אף שהתערוכה נוצרה בתקופה שבה איבדה האמנית את מאור עיניה, זכתה התערוכה להצלחה ולחשיפה רבה.

הספד נכדתה של לאה מג'רו מינץ

נכדתה של לאה מג'רו מינץ, האמנית ניצן מינץ שיתפה פוסט בדף הפייסבוק בו היא סופדת לסבתה ואני מביא חלק מדברים שכתבה: "סבתא שלי עזבה הבוקר את העולם. הבוקר בשעה שבע העיר אותי צלצול הטלפון וקולה של אמי מעבר לקו בישר לי שסבתא נפטרה. לבשתי מעיל בחופזה ופידלתי בכל הכוח לבית סבתי ורצתי במדרגות. חיכו לי בדירתה הוריי, דודי והמטפלת שלה שמלווה אותה מזה כעשור באהבה ומסירות אין קץ. כולם עמדו לקראתי בוכים ושבורים. ניגשתי אל מיטתה והבטתי בפניה המצהיבות. נשכבתי לידה ונגעתי בעצמות לחייה היפות, בלסת הרזה. הוצאתי את ידיה מהשמיכה ואחזתי בהן. הן עוד היו חמות. שעות ישבנו כך איתה מדברים אליה ובוכים, מודים לה על החיים הטובים שנתנה לנו. ... ואז הגיע איש הרפואה שבא לבדוק ולתת טפסי פטירה והגיעה חברת עלי שלכת דרכם נבצע תהליך שריפה שבסיומו סבתי האהובה תמצא את עצמה קבורה בתוך פסל אותו פיסלה ובחציו השני קבור אפרו של סבי. כך ביקשה וכך אנו אוהבים. לבסוף הגיע שוטר שנתן מסמכים ולאחריו פינו את הגוף של סבתי. עזרתי להוריד אותה במורד המדרגות אחרי עוד פרידה ועוד פרידה, עד ללב האמבולנס שלקח אותה הרחק...

סבתא שלי לאה מג'רו מינץ חיה 96 שנים על פני כדור-הארץ. היא הייתה אמנית פמיניסטית שלא התקבלה לממסד האמנות בארץ ישראל ובה הייתה קליקה מאוד מסוגרת ואגרסיבית אשר דחקה את סבתי לתהומות השכחה של תולדות האמנות הישראלית. אך סבתי זכתה באהבת הקהל והיו לה אינספור אוהבים שבאו לראות את האמנות שלה ולבקר בביתה. היא הייתה עורכת דין תקופה לא קצרה והצליחה להשיג בין היתר זכויות לחלק מערביי אבו גוש שהמדינה הפקירה פעמים רבות. היא ייצגה אותם ולרוב זכתה והייתה אהובה בכפר עד מאוד. היא גם לימדה בבית הספר לאמנויות בצלאל בירושלים וחלק מתלמידיה הם חבריי לפייסבוק וכותבים לי מעת לעת כמה אהבו אותה.

הייתי הנכדה הראשונה שלה, בבת עינה, הפנינה שלה ואני שמחה שזכיתי לטעום מהעולם בזכותה. היא הייתה מבלה איתי שעות וימים וכל כך חבל לי שהיום כשאני אמנית בתחילת דרכי, דווקא אז אין לי להתייעץ איתה. לספר לה שגם לי קשה. שאני מבינה אותה. היום בבוקר אמרתי לה את זה וביקשתי שתלווה אותי תמיד. אוהבת אותך סבתא. תודה על הכל".