האם תביעת פיילין תשנה את כללי הדיבה בארה"ב

מגיני כלל סליבאן טוענים שהוא חיובי, משום שהוא מונע מפוליטיקאים וידוענים להשתמש בתביעות לשון הרע כדי להעניש אמצעי תקשורת המותחים ביקורת עליהם. במשך עשרות שנים זו הייתה הדעה המקובלת, וקרוב לוודאי שהיא עודנה כזאת. אבל בשנים האחרונות טוענים יותר ויותר מלומדים, שופטים ופוליטיקאים, כי הכלל גורם יותר נזק מאשר תועלת, מאחר שהוא מסיר את המניע של עיתונאים ודוברים פומביים אחרים להיזהר ולומר אמת. המבקרים טוענים, כי "זדון ממשי" אולי היה נכון ב-1964, כאשר השחקנים המרכזיים היו ארגוני תקשורת גדולים – אבל אין בו היגיון בעידן הרשתות החברתיות.

טיעונים אלו שכנעו כמה מן השופטים החשובים ביותר בארה"ב. בשנה שעברה קראו שופטי בית המשפט העליון קלרנס תומס וניל ג'ורסוץ (בדעות מיעוט) לבטל את כלל סליבאן. יש הסבורים, כי תביעתה של פיילין עשויה לשמש את בית המשפט העליון – אם וכאשר תגיע אליו – כדי לבטל או לצמצם את הכלל.

לדעת לאקר, מוזר שכזה ויכוח לוהט מתנהל סביב קנה המידה של "זדון ממשי". שתי מילים אלו כמעט ולא נכנסו לפסק דין סליבאן. איש מן הצדדים לא טען לקיומו של קנה מידה שכזה והעיסוק בו בטיעונים בעל-פה היה שולי. השופט ויליאם ברנן, אשר כתב את פסק הדין, אמר שעוזריו המשפטיים הציעו לו את הרעיון. אולי בצורה בלתי מפתיעה לגבי פסק דין שניתן בהינף יד, יש סיבות מוצדקות לביקורת עליו.

קנה המידה הזה לא תמיד טוב לעיתונים או לתובעים. הוא מסיר את המניע המשפטי לבדוק את העובדות (למרות שהם עושים זאת בכל מקרה), ובכך תורם לירידה באמון הציבור בגופי התקשורת. הוא גם הופך תביעות לשון הרע לסבוכות ויקרות מאוד, במיוחד מבחינת הנתבעים, מה שמשמש ככלי איום למניעת פרסומים ביקורתיים. והוא גם מונע ממי שהמוניטין שלהם נדרסו לקבל פיצוי כלשהו. מבקרי הכלל טוענים, שיש לחזור לימים שקדמו לו, בהם המחוקקים המדינתיים והקונגרס היו חופשיים לקבוע כרצונם את כללי ההוכחה בתביעות דיבה.

תומכי הכלל טוענים שהוא מצדיק את מחירו, ונכון שחזרה לימים שלפניו יוצרת בעיות משלה – מציינת לאקר. החמורה שבהן היא, שמצב זה יותיר את אמצעי התקשורת חשופים לתביעות פוליטיות; מי שחשובה לו עצמאות התקשורת האמריקנית אינו רוצה להיות שם. אבל כלל סליבאן אינו הכלי היחיד היכול להגן על התקשורת מפני תביעות השתקה. אפשר להכניס לחוק תיקונים רבים שיוזילו את ההגנה בתביעות דיבה, ובראשם קביעת סכום פיצוי מירבי; שופטים בבית המשפט העליון קוראים מזה עשרות שנים לבצע רפורמה כזאת. הסמכות המקומית יכולה להבטיח שגופי התקשורת לא ייגררו למושבעים עוינים מחוץ למדינה בה הם פועלים.

אבל במקום לדבר ברצינות על רפורמות כאלה, הדיונים על עתיד תביעות הדיבה מתמקדים בכלל סליבאן תוך ניתוק מנסיבותיו, מתלוננת לאקר. אולי זה אינו מפתיע: החוק הוא אייקון של המשפט החוקתי האמריקני והוא יחיד במינו במדינות המשפט המקובל ומקור לגאווה. אבל במידה מסוימת הוא גם תאונה של ההיסטוריה. אסור לתת לכלל סליבאן לחסום חשיבה על הדרך בה התיקון הראשון לחוקה [המבטיח את חופש הביטוי] ישרת את האינטרס הציבורי באקלים תקשורתי שונה לחלוטין מאשר זה שבו הוא נקבע. [חבר המושבעים דחה ב-15.2.22 את תביעתה של פיילין והיא צפויה לערער.]