הקריאה להחרים את ספריו מאירי העיניים של הפוסק החשוב הרב אליעזר מלמד 'פניני הלכה', שמפארים את ארון הספרים בכל בית דתי לאומי, ממשיכה לפורר את המחנה הציוני-דתי. נגיף הפלגנות ממשיך להפיל חללים בציבור יקר זה, כאילו הושתל בו מנגנון הרס עצמי, על בסיס קיצוניות של קיטוב על קוצו של יו"ד ו'פיינשמקריות' מתנשאת.
הפעם הופנו החיצים כלפי הרב אליעזר מלמד, גאון תורני מובהק, רב היישוב הר ברכה וראש ישיבה, ירא אלוקים, בעליה של סידרת ספרי הלכה פופולרית. כל מי מכיר את הרב מלמד יודה שמדובר באיש צדיק תמים וישר דרך, שתוכו כברו. איש ההלכה.
וכל כך למה? - הקצף יצא כנראה על כך שהרב מלמד הגיע למסקנה שהרפורמות בכשרות ובגיור של השר כהנא הינן מצויינות (כפי שהכריעו גם רבנים אחרים ובהם הרב מדן והרב רא"ם הכהן ועוד), בניגוד לעמדה החרדית והחרד"לית המשותפת, הגורסת כי הרפורמות הללו מסכנת את היהדות. הרב מלמד, איש שפיו וליבו שווים, הודיע ברוב ישרותו, שהוא סבור שרפורמות הגיור והכשרות ממש חשובות. ואשריו שנתפס על דברי תורה.
אבל הרי אין בעמדתו זו, ככלות הכל, כדי לפרנס את החרם שנרקם נגדו. אז נתלו במין טצדקי: הרב מלמד שוחח (ב'זום') - געוואלד! - עם רַבָּה רפורמית בארה"ב (שבהפוך על הפוך דווקא היא מעודדת ללמוד בחינוך האורתודוקסי). אוי טאטע! אז דיבר, סו ווט? אולי נטיל חרם גם על הרבי מלובאוויטש שקיבל לפחות שני רבנים רפורמים במעמד חלוקת הדולרים (והמיפגשים תועדו בווידאו)? ואולי גם על הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון, הרב עמנואל יעקובוביץ מאנגליה, הראשל"צ יצחק נסים, וגדולים אחרים, שאמנם התנגדו בתכלית לדרכם אבל דיברו עימם? אפילו הרב צבי יהודה כהן קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ואנטי רפורמיסט מהמעלה הראשונה, שאפילו ללימודי הלשון האנגלית התנגד, התגאה ב"ידיד שלי" הרבאי הרברט ויינר.
עוד נטען נגדו, שבספר ההלכה המוקדש לטהרת המשפחה, הוא עסק (כפי שנהגו פוסקים רבים שקדמו לו) בעניינים שהצינעה יפה להם. ודוק: פסיקתו לא הייתה נגד ההלכה, ולא על כך מלינים מבקריו. רק על כך שהאמת ההלכתית נכתבה, ושהרב מלמד לא טרח להפעיל צנזורה על האמת ההלכתית (ובהקשר זה יוזכר במאמר מוסגר, כי יש במקומותינו, למרבה הצער, חוגים רחבים שצנזורתם אומנותם, ושהמספריים שלהם לא נעצרים בפסיקות הלכתיות אלא הגיעו אפילו לתנ"ך. הם צינזרו ומצנזרים יום יום בבתי הספר שלהם חלקים נרחבים מן התנ"ך; וידוע על חצר חסידית אחת שהרחיקה לכת והדפיסה מחדש את התנ"ך - 'תנ"ך חדש' עם צינזור מלא! - לבל תיפגע חלילה נפשם הרכה של הלומדים/ות, ואוי לאזניים שכך שומעות).
פלוגתות תמיד היו בישראל. כל דף גמרא מכיל פלוגתות. אבל מעולם לא פסלו בני פלוגתא את יריביהם, כל עוד פעלו בתחום ההלכה ועל-פי מסורת הפסיקה. בית הלל לא חלמו להחרים את בית שמאי; רבי אליעזר לא החרים את רבי עקיבא, ורבי יוחנן לא את ריש לקיש. איש מהם לא כתש את בר הפלוגתא שלו עד זוב דם. מתי שמענו שרבנים מינו עצמם ל'משטרת מחשבות' הלכתית?
פניני הלכה
ברור שמותר בהחלט לחלוק על גם על פסיקותיו של הרב מלמד, כל עוד מתקיים העקרון היפהפה שלימדונו חז"ל: "'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה': [תלמידי חכמים] אינם זזים [מן המחלוקת ההלכתית] עד שנעשים אוהבים זה את זה". מי ומתי התיר להשתמש בטענות כזב מכפישות כמו 'רפורמים', 'מתייוונים', בכבשונה של מחלוקת הלכתית לגיטימית?
ההיסטוריה הוכיחה שהטלת חרמות וגינויים על ספרי הלכה והגות, מהווה מקדם מכירות מצויין, כל עוד נשוא החרם הינו ירא שמים, שממית עצמו באוהלה של תורה. חמש פעמים הוטלו חרמות על כתבי הרמב"ם, עד שהובאו ספריו לשריפה בשנת 1233 מדין 'ספרי מינים'. כיום ברור מי יצא מהמחלוקת וידו על העליונה: הרמב"ם הפך לאחד משלושת עמודי ההוראה שבבסיס השולחן ערוך. וכך גם הרמח"ל. רבני ונציה הטילו חרם על כתביו. אבל ספריו הפכו בסופו של דבר לחביבי נפשם של הגר"א מווילנה בליטא, של ראשי חסידי פולין ורוסיה, ושל מובילי תנועת המוסר בעולם הישיבות.
אבל למה ללכת רחוק. רק לפני 103 שנה הטיחו קנאי ירושלים רפש, בענק הענקים הראי"ה קוק, סילפו את כתביו וטענו כי יש בהם דברי מינות, עד כדי היותו רפורמי רחמנא ליצלן ואולי בכלל נוצרי. אבל מי התייחס אל הקנאים ברצינות? ציבור לומדי משנת הראי"ה רק גדל עם השנים, ואילו מספרם של הקנאים עודנו בטל בשישים. כמה לומדים עדיין בימינו, עם כל הכבוד, את כתבי הגרי"ח זוננפלד ואת חידושיו הגר"י דיסקין, שחתומים על פשקוויל מזעזע כנגד הראי"ה קוק? וכמה לומדים את כתבי הראי"ה? הבדל של שמים וארץ.
ולפני 104 שנה, קידשו רבני ואדמו"רי פולין כולם, מקצה לקצה, מלחמת עולם כנגד יוזמתה הברוכה של תופרת יהודיה צנועה ותמימה מקראקא, פולין, ושמה שרה שנירר. היא התקוממה נגד הנוהג שרווח בקהילות פולין וגלילותיה: העניים גידלו את בנותיהם במטבח בכוונת מכוון שייעשו בּוּרוֹת ועמארציות; ואילו אמידי העדה שלחו אותן לבתי"ס פולניים, לרכוש השכלה כללית שמכוחה תיעבו את בני גילם 'הבטלנים הנבערים' בישיבות, וסירבו להשתדך עימם. לעיניה התנצרו בעירה 400 בנות, ואחרות הידרדרו לזנות.
התופרת המורדת הבינה שכך אי-אפשר עוד. היא ייסדה ב-1918 את בית ספר הראשון לבנות חרדיות, ושמו 'בית יעקב'. מה לא עשו הרבנים והאדמו"רים להכפשת שמה, כשגילו שהבנות לומדות - שומו שמים! - חומש ורש"י, פרקי אבות ומחשבת ישראל? 'חדש אסור מן התורה', הטיחו בה בבוז. חצר בעלזא אף המציאה למפעלה המפואר את הכינוי הארסי, הקנטרני, 'בית עֵשָׂו'.
אבל מאז המפעל הייחודי הזה, שהעניק לבנות ישראל השכלה יהודית וכללית, בפיקוח רבנים, רק המריא לגבהים וסחף את כל היהדות החרדית. ויוזמתו נסקה מתחתית הסולם החברתי למעמד הכי יוקרתי בעטרת החינוך החרדי. הרב שמשון פינקוס ז"ל אמר: "אישה אחת, שרה שנירר, שמעולם לא למדה דף גמרא אחד, היא שהצילה את כל עולם התורה. אלמלא היא, לא היה שיור לתורה בדורותינו".
ללמדך, שבראיה היסטורית, חרמות באמת אינם מותירים שום רושם, ומתאיינים כל עוד פועלים מושאי החרמות במסגרת ההלכה. המציאות הריאלית חזקה מכל החרמות. על כן סביר מאוד להניח שהעולם הדתי לאומי יוסיף להתבשם מיצירות המופת ההלכתיות של הרב אליעזר מלמד, תוך התעלמות מוחלטת מן החרם. מובטח לרבנים המכובדים החתומים על פסילת 'פניני הלכה', שלא יימצא ברחבי המדינה אפילו קומץ זעום של משפחות ציוניות שיזרקו מבתיהן את ילקוט ההלכה המופלא והבהיר 'פניני הלכה'.
