כדאי לפעמים להיזכר בכמה עובדות יסוד

לא בטוח שוולדימיר פוטין יודע לאן מועדות פני המשבר החמור שיזם בגבול בין רוסיה לאוקראינה, אבל דרישותיו ברורות לגמרי: מניעת התרחבות של נאט"ו למזרח אירופה בכלל ולאוקראינה בפרט, והסגת כוחות ונשק של נאט"ו ממדינות שהיו בעבר בגוש הקומוניסטי. למי שחושבים שכדאי להידבר עם פוטין על דרישותיו ולמצוא פשרה איתו, נזכיר עובדת יסוד: מדובר במדינות עצמאיות הרשאיות לבחור לבדן את מקומן בעולם, בלי איומים צבאיים ובלי סחטנות בדמות 100,000 חיילים על הגבול. כל כניעה שהיא לפוטין תלמד אותו ורודנים מסוגו (קים ג'ונג-און, איברהים ראיסי ואחרים) שהאלימות משתלמת ושהמערב יוותר על עקרונותיו כדי למנוע מלחמה. כן, בדיוק כמו באירופה של שלהי שנות ה-1930.

אוקראינה רוצה להיות חלק מן העולם המערבי משום שהיא יודעת טוב מאוד מה זה להיות חבוקה בידי הדוב הרוסי. יוסף סטלין המית ברעב מיליונים מתושביה, ועיוורונו מול גרמניה הנאצית הפך אותה לשדה קרב קטלני (ולבית קברות למאות אלפי יהודים). השלטון הקומוניסטי הכושל והמושחת הביא עליה את אסון צ'רנוביל. היא רוצה להיות עצמאית – זכות היסוד הברורה ביותר של כל מדינה. היא רוצה להחליט בעצמה על גורלה – זכות היסוד החשובה ביותר של כל ממשלה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעם וארץ שסבלו עשרות שנים תחת משטרי דיכוי מהגרועים ביותר שראה העולם.

פוטין רוצה בדיוק את ההפך. מי שהיה סגן-אלוף בקג"ב אמר במפורש, שהתפרקות בריה"מ הייתה האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20 (יותר מעלייתו של אדולף היטלר). מטרתו המרכזית היא להחזיר את רוסיה לימי גדולתה בזירה הבינלאומית, וגם אם לא להקים מחדש את בריה"מ – אזי ליצור מעגל השפעה שיקיף כמה שיותר מדינות שהיו חלק מהענק הקומוניסטי. בדרך הוא בוזז את מדינתו, כולא ומחסל את מתנגדיו, משתיק ומשתק את מבקריו וחובר לכמה מן הגרועים שבשליטי תבל. האיש הזה מעריך ומבין רק דבר אחד: כוח. אולי להפתעתו, ג'ו ביידן אינו ממצמץ ואף מחזק מדי יום את העמדה המערבית מולו. כך זה צריך להימשך, עד שפוטין ייאלץ – לראשונה בקריירה שלו – לסגת. כל סיום אחר של המשבר יהיה קטסטרופה לעולם.

את גלי צה"ל צריך לסגור. הדחתו המוצדקת של התועמלן המתחזה לעיתונאי יעקב ברדוגו רק מוכיחה זאת, אבל לא מהטעמים של יללני הימין, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה: משום שמה שקורה בתחנה הזאת גורר את צה"ל למקום שבו אסור באיסור חמור לצבא של דמוקרטיה להימצא – הזירה הפוליטית. עצם הוויכוח - ובכלל לא משנה מי צודק בו - הוא המלמד על כך שלתחנה הזאת אסור להתקיים אפילו יום אחד נוסף. וכל זה מעבר להרבה סיבות טובות אחרות.

נזכיר עובדת יסוד: גלי צה"ל הוקמה כדי לשרת חיילים ולסייע לצה"ל בתקופה בה משימותיו היו גם חברתיות ולאומיות, וכאשר תפיסת הדמוקרטיה הישראלית הייתה בחיתוליה. נכון להיום, יש בה בדיוק שעה אחת בשבוע (!!!) של תוכניות המיועדות לחיילים – "קולה של אימא". אם רוצים להיות נדיבים מאוד, יש גם שעתיים של אסטרטגיה, ביטחון והמזרח התיכון. זהו. שלוש שעות מתוך 168 שעות בשבוע – 1.8% מכלל השידורים. 98.2% משידוריה של התחנה הם אזרחיים לכל דבר. ולמי היא משלמת על חשבון תקציב הביטחון? לאילנה דיין, אמיר בר-שלום, רינו צרור, יהורם גאון, ידידיה מאיר, סיון רהב-מאיר, אורלי יניב, דינה זילבר, מתן חודורוב, אודי סגל, דוריה למפל, לוסי אהריש, ג'קי לוי, אברי אלעד, בוני גינזבורג, נתן דטנר, נתנאל סמריק, סמי פרץ, לינוי בר-גפן, יואב קוטנר, טלי ליפקין-שחק, שהרה בלאו. ולא דיברנו על גלגלצ, שאין בה אפילו דקה אחת של שידורים לחיילים.

במדינה דמוקרטית, לצבא אין אמצעי תקשורת. בעולם תקשורת תקין, העורך הראשי אינו גם המפקד שיכול להטיל עונשים חד-צדדיים ואפילו לשלוח לכלא. במשק חופשי, הצבא אינו מתחרה – תוך ניצול תקציבים ציבוריים וכוח אדם זול העומד לרשותו – בגורמים מסחריים. בצבא מקצועי, עוסקים במשימות ביטחוניות ולא בתקשורת. כל אחת מהסיבות הללו לבדה מספיקה כדי לסגור את גלי צה"ל, על אחת כמה וכמה – בהצטברותן יחדיו. ואם רוצים להפריט את התחנה – אדרבה, בואו נראה כמה יהיה גורם פרטי מוכן לשלם לאותם אזרחים, וכמה יהיה מוכן להשקיע בהחלפת החיילים שכיום עושים את העבודות השחורות של התחנה תמורת שכר של אנשי חובה.

למה זה לא קורה? כי בגלי צה"ל יושבים אזרחים רבי עוצמה מתחום התקשורת, שיש להם חברים רבי עוצמה (חלקם יוצאי גלי צה"ל) באמצעי תקשורת אחרים, והם ימררו את חייו של כל שר ביטחון ושל כל רמטכ"ל שיעזו לעשות את הדבר הנכון והחיוני הזה. כי אם יש דבר שהתקשורת הישראלית עושה מצוין, זה להטיף דבר אחד לגורמים חיצוניים, ולהתנהג בצורה שונה לחלוטין כאשר מישהו מעז לדבר על שינויים בה-עצמה.

איתמר בן-גביר יכול להבעיר את המדינה באמצעות פרובוקציות. עופר כסיף ואחמד טיבי יכולים לחמם את השטח באמצעות הצטרפות להתפרעויות. אמיר אוחנה יכול להפר צו איסור פרסום מעל דוכן הכנסת. למה? כי יש להם חסינות פרלמנטרית. אבל נזכיר עובדת יסוד: לא לזה היא נועדה.

החסינות המהותית נועדה למנוע מן הממשלה לפגוע בחברי האופוזיציה. היא לא נועדה לאפשר לחברי כנסת לפעול בצורה פסולה, ובוודאי שלא בצורה פלילית. בואו נניח, כמובן לשם ההדגמה בלבד, שחבר כנסת פלוני ירביץ לחבר כנסת אלמוני כדי למנוע ממנו להשתתף בהצבעה ובכך להבטיח רוב להצעה שהעלה. איש לא יטען שמגיעה לו חסינות על כך, למרות שהמעשה נועד לקדם את מטרותיו כחבר כנסת. לכן, השאלה איננה עקרונית אלא מעשית: היכן עובר הקו בין פעילות לגיטימית לבין פעילות פסולה של חבר כנסת במילוי תפקידו.

גם אם פתיחת לשכה בשייח ג'ראח אינה עבירה על החוק, גם אם השתתפות בהפגנות באותה שכונה או ביישוב בלתי חוקי אינה עבירה על החוק, גם אם על נאום במליאה יש חסינות מהותית – לא אמורה להיות לחברי הכנסת הגנה על מעשים כאלו. במובן זה, מעשיהם הרבה יותר חמורים משל אזרח מן השורה: המחוקקים עוברים על החוק או מעודדים עבריינות, מנהיגי ציבור מלהיטים את חמומי המוח, הנבחרים מסכנים את שלום הציבור ואף את ביטחון המדינה. בעולם אידילי חוק החסינות היה מתוקן ברוח זאת, אבל אנחנו כמובן חיים בעולם פוליטי ואינטרסנטי בו זה לעולם לא יקרה.

החשיפות בנוגע לשימוש הנטען של המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס עלולות ליצור בלבול בנוגע להאזנות הסתר בכלל. נזכיר עובדת יסוד: מדובר בכלי חיוני מאין כמותו במאבק בפשיעה על כל סוגיה, והחוק מאפשר למשטרה להשתמש בו בתנאים שקבע המחוקק. המשטרה יכולה לבקש ולקבל צווי האזנת סתר לכל סוג שיחה – כולל בין מחשבים – כאשר הדבר דרוש לחקירה, מניעה או איתור של עבירות ועבריינים מסוג פשע. לא רק כלפי חשודים, אלא גם כלפי עדים וכלפי מי שיכולים לסייע לה במשימתה. יש בחוק כמה סייגים הנובעים מחסינות (חברי כנסת) וחסיונות (עורכי דין, רופאים, כהני דת וכדומה), אך גם שם אין איסור מוחלט אלא פיקוח הדוק בהרבה של בית המשפט.

הבעיה היא באופן היישום של החוק. בניגוד למצבים רבים של חיפושים בלתי חוקיים, אני לא זוכר פסקי דין בהם נקבע שבוצעו האזנות בלתי חוקיות. אולי משום שכמעט תמיד המשטרה מקבלת את מבוקשה, כי היא לא צריכה לומר יותר מדי והשופטים לא שואלים יותר מדי. סניגור בכיר תיאר זאת כך: "המשטרה מגישה בקשה לצו ואומרת שיש לה מידע מודיעיני שמצדיק את ההאזנה. 99 מתוך 100 שופטים יסתפקו בכך. אם יהיה שופט אחד שיבקש לדעת יותר על מקורו של אותו מידע, יאמרו לו משהו סתום כמו 'שיחת אקראי' או 'מקור 29604/ב/22', ובדרך כלל גם הוא יחתום – למרות שהשוטר יכול סתם להמציא משהו. אולי יהיה שופט אחד בכל המערכת שיהיה נודניק וידרוש לדעת מהו המידע ויבדוק אם הוא מצדיק את ההאזנה".

זה מה שצריך להשתנות, מתוך הנחה שאת התרבות הארגונית הקלוקלת של המשטרה יהיה קשה מאוד לשנות – אם בכלל מישהו ינסה. השופטים, ללא יוצא מן הכלל, צריכים להיות הרבה יותר קפדנים ולדרוש הרבה יותר מידע לפני שהם מאפשרים למשטרה לחדור לקודש הקדשים של הפרטיות. נכון, זה יקח יותר זמן – אבל הפגיעה האפשרית מצדיקה כל דקה. חוץ מזה, אולי דרישות כאלו יצמצמו את צווי ההאזנה למקרים שהם באמת נחוצים, ויאזנו כראוי בין המאבק החיוני בפשיעה לבין השמירה החיונית על הפרטיות, במיוחד של מי שכלל אינם חשודים.

אי-אפשר בימים אלו לצפות באחד מערוצי הוט בלי להיתקל בקדימונים לסדרה "רפאליס" על משפחתה של בר רפאלי, וגם מי שאינו מנוי הוט - מקבל באמצעי תקשורת רבים ראיונות שנועדו לקדם את הסדרה. נזכיר עובדת יסוד: בר רפאלי היא עבריינית כפולה – התחמקה משירות בצה"ל באמצעות נישואין פיקטיביים והורשעה בהעלמת הכנסות בעשרות מיליוני שקלים. אמה, ציפי רפאלי, היא גם עבריינית מורשעת וגם אסירה משוחררת, לאחר שנטלה על עצמה את רוב האחריות לעבירות המס של בתה. האח, דור רפאלי, היה זה שעל שמו נרשמה בצורה פיקטיבית דירתה של בר במגדלי yoo כדי להימנע מתשלום מס. האב, רפי רפאלי, הורשע בעבירות אלימות ונחשד בעבירות נוספות כאלה.

זוהי משפחה שכל פרסומה נובע מכך שהגברת הצעירה היא דוגמנית. לא אשת ציבור, לא מדענית, לא ספורטאית, לא מורה, לא מדענית. לא תרמה שום דבר לחברה ולמדינה, לא שיפרה את חיינו במילימטר. להפך: היא רימתה את המדינה כדי לא לשרת בצבאה וגנבה מכולנו מיליונים בתחבולות מס חמורות, מתוכננות וממושכות. כבר אמרתי, כי אם רפאלי הייתה נתפסת בגניבת בקבוק בושם מהדיוטי פרי, סביר להניח שרבים היו מתנערים ממנה ומנתקים את קשריהם איתה. אבל היא ביצעה "רק" עבירות מס, ועל זה יש לנו נטייה פסיכית לעבור לסדר היום. כל עוד היחס לעברייני מס יהיה כאל ידוענים, כל הישרים נמשיך לשלם יותר. כל עוד עבריינים מורשעים יקבלו סדרת טלוויזיה על חייהם, העבריינות תמשיך לגאות.

כמי שמתגורר בתל אביב במשך 56 מתוך 58 שנות חייו, אני יודע היטב שהולכי הרגל הם האחרונים בשרשרת המזון כאשר מדובר בשימוש במדרכות העיר. קודמים להם: מכוניות חונות, אופניים, גלגינועים (קורקינטים), פחי זבל, צואת כלבים, דוכני פיס ושולחנות של בתי קפה. בסוף-בסוף, אם עוד נשאר קצת מקום, הולכי הרגל יכולים לנתב את דרכם בין כל המכשולים הללו. שלא לדבר על ההישג התל אביבי המדהים בדמות מדרכות עקומות למרות שמדובר בעיר מישורית הבנויה על חול. צריך מאמץ מיוחד כדי ליצור הרים ובקעות במדרכות של עיר כזאת, והוא אכן מושקע בצורה תמידית בכל רחבי העיר.

בשבועות האחרונים, כאשר אני מחלים מפציעה בקרסול ועדיין נזקק למקל הליכה, אני מרגיש ביתר-שאת את המציאות המטורפת הזאת. וכאילו לא די בה, נוספו העבודות הציבוריות והפרטיות המבוצעות בכל סביבת דירתי. שני קווים של הרכבת הקלה נסללים במקביל, והמדרכות סביבם – ככל שנותרו כאלה – הן אוסף של טלאים. בתים רבים נהרסים לצורך פינוי-בינוי, מתחם שלם נבנה במתחם סומייל – וזה אומר שהמדרכות לידם אינן קיימות, במקומן יש משהו זמני ולעיתים קרובות צריך ללכת על הכביש בגלל העבודות. כאשר אני הולך לטיפולי הפיזיותרפיה, אין לי שום דרך להימנע ממסלול העובר דרך לא מעט מן המכשולים הללו, שלמרבה הצער עלולים לסכן אותי.

נזכיר עובדת יסוד: המדרכות מיועדות להולכי רגל. כל השאר אמורים להיות על הכביש (אמצעי תחבורה) או רק במקומות בהן המדרכה רחבה במיוחד (שולחנות למשל). אם אין מנוס מפירוק המדרכה, אמור להיות לה תחליף ראוי ובטיחותי. לא רק למען מי שרגלו פגועה, לא רק למען עגלות תינוקות, לא רק למען ילדים וזקנים – אלא למען כל מי שהולך בחוצותיה של תל אביב. התובנה הזאת כנראה רחוקה ביותר מראשיהם של המופקדים על העיר.