להתייחס לפוטין כמו לטרוריסט

פרידה גליקשטיין: "אתם יוצאי עדות המזרח[...] עליכם להשתדל להתרגל למציאות ארצנו המתקדמת ולשכוח מהר-מהר את המנהגים הברבריים שלכם שהבאתם איתכם משם".

סלאח שבתי: "אתם תמיד רוצים שאנחנו שוכחים מה שלא טוב – לכם. אני שואל אותך, אדון: אם יש אצלנו, נגיד, מנהג בר... המילה הזאת, שאבא נותן מיליון לירה עם הבת שלו לקיבוץ, אז גם כן אומר לי האדון שזה לא בסדר? לא! אנחנו תמיד צריכים לשכוח מה שלא טוב לאדונים. שישליק זה לא טוב. למה? מפני שאדון וגברת אוכלים כל היום שניצל! שירים יפים, שירים כמו צמר גפן, זה לא טוב. אבל סימפוניה לה-מינור ברדיו כל היום שאפשר להשתגע זה מצוין. למה? מפני שאדון וגברת שומעים משהיו קטנים רק את זה ועכשיו כבר לא יודעים מה טוב".

דבריו של אפרים קישון במערכון "זיגי וחבובה", אחד היסודות לסרטו הנודע. וכמה שזה נכון, בלי שום קשר לעדתיות. יש מעשים שכל בן-אנוש בר-דעת מבין שהם פסולים ואסורים: רצח, אונס, שוד. יש עבירות ברורות נגד האנושות ונגד חוקי המלחמה. אבל האם העירום של שבטים באפריקה הוא פרימיטיבי לעומת הבגדים שלנו, או שזו שאלה של תרבות מקומית? מי יקבע מהם סדרי העדיפות הנכונים של מדינה? זוהי לכל היותר שאלה של מוסר, ולרוב גם זה לא; זו לבטח לא סוגיה של משפט ועוד יותר לבטח לא סוגיה של בריאות הנפש.

מדינות המערב הדמוקרטיות והליברליות שמות בראש סדר היום שלהן את רווחת אזרחיהן. יש מדינות המציבות יעדים אחרים. אירן רוצה לייצא את המהפכה ולהשיג עוצמה איזורית. קוריאה הצפונית רוצה לשמר את שלטון שושלת קים. רוסיה רוצה השפעה עולמית. כדי להשיג זאת, הן מוכנות לשלם מחירים כבדים בכלכלה הלאומית וברווחה האישית. אפשר להתווכח על זה, אפשר לומר שזה לא הוגן, אבל אי-אפשר להגיד שהן משוגעות. הן רציונליות מאוד – בדרכן שלהן.

הכרה בכך מובילה למסקנה חשובה ביותר: כאשר רוצים להיאבק במדינות כאלו המאיימות על שכנותיהן ועל השלום העולמי, זוהי למעשה מלחמה א-סימטרית. רגילים להשתמש בביטוי הזה לתיאור המאבק בטרור: בעוד מדינות כפופות לחוק המקומי ולדין הבינלאומי, טרוריסטים לא כפופים לשום דבר. מה שאומר, שהם יכולים לשלוח מחבלים מתאבדים ללב העיר, ואילו התגובה של המדינה חייבת להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים חפים מפשע. הם רוצים לגרום את הנזק הגדול ביותר בעלות הנמוכה ביותר; המדינה חייבת לפעול בצורה מידתית ולהביא בחשבון גם שיקולים כלכליים.

עכשיו תראו כמה זה נכון גם כאשר מדינות כמו ארה"ב, בריטניה וישראל צריכות להתמודד עם מדינות מסוכנות כמו רוסיה, קוריאה הצפונית ואירן ועם רודנים כמו ולדימיר פוטין, קים ג'ונג-און ועלי חמנאי. השליטים הללו לא עומדים לבחירה (פוטין כן, אבל בכאילו), אינם צריכים לתת דין וחשבון לפרלמנט, אינם מושפעים ממאמרי מערכת, ומחאות ברחובות וברשתות מדוכאות ביד קשה. כל אחד מהם, בצורה זו או אחרת, פועל בכוח כדי להשיג כוח – ומבין רק את שפת הכוח.

המשטרים במדינות אלו משעבדים את כלכלתן, רווחתן ועתידן לטובת המטרות הכוחניות – בין אם מדובר בנשק גרעיני ובין אם מדובר בהשתלטות על מדינות שכנות. אז כיצד המערב יכול להגיב על מעשים כאלו? להפעיל כוח משלו? להיכנס למלחמה עם מדינות גרעיניות או מדינות סף גרעיניות? לשלוח מאות אלפי חיילים למשימות במרחק של אלפי ק"מ מהבית?

מאחר שברור לכולם שאי-אפשר לצאת למלחמה מול מדינות כאלו, נותר לכאורה בידי ארה"ב ובעלות בריתה נשק אחד בלבד: עיצומים כלכליים. הבעיה היא, שלמעט במקרה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה – העיצומים הללו לא השיגו, אינם משיגים וכנראה לא ישיגו את מטרותיהם. תראו את מבחן התוצאה: שלוש המדינות שהזכרנו נתונות מזה שנים לעיצומים כלכליים ברמות שונות, ובכל זאת הן בשלהן. פיונגיאנג ממשיכה לפתח נשק גרעיני וטילים המסוגלים לפגוע בארה"ב. טהרן מעולם לא הייתה קרובה יותר לפצצת אטום. מוסקבה פולשת לאוקראינה; נראה האם העיצומים הנוכחיים יוציאו אותה משם.

ולמה העיצומים הכלכליים נכשלים? כי למדינות הללו יש סדרי עדיפות שונים לגמרי ומערכות שלטון שונות לגמרי מאלו של המדינות המטילות אותם. כי מבחינתן, המחיר הכלכלי מוצדק כדי להשיג את היעדים האסטרטגיים הכוחניים. כי האזרחים שלהן יכולים לכל היותר לקטר ברחובות, אבל לא להפיל את המשטרים – ודאי שלא בטווח המיידי. כי הן משכנעות את אזרחיהן, שהאשמים במצוקותיהם הם מנהיגי המערב המתנכלים לארצותיהם השלוות ושוחרות השלום. כי הן לגמרי מעדיפות טילים על פני מקררים, פצצות על פני מכוניות. כי בעולם של 2022 יש מספיק דרכים לעקוף את העיצומים, גם באמצעים דיגיטליים (העברות כספים חשאיות) וגם דרך מדינות סוררות אחרות (ובראשן סין).

טוב, לא לגמרי מתחיל; כהיסטוריון אני יודע שאירועים הם תוצאה של תהליכים שהם תוצאה של אירועים. מי שיתבונן היטב, ימצא את שורשי מלחמת העולם השנייה במהפכה הצרפתית, ואת הקמת מדינת ישראל – בחורבן בית שני. אבל בהקשר של המשבר הנוכחי באוקראינה כן ניתן להצביע על נקודות מפנה משמעותיות, אשר הובילו את פוטין למסקנה – אולי השגויה – שהוא יכול לעשות מה שבא לו בלי לשלם מחיר משמעותי.

לטעמי, האירוע הראשון היה בעיר הסורית רוּטָה באוגוסט 2013: משטרו של בשאר אסד השתמש בנשק כימי והרג מאות אזרחים. בדיוק שנה לפני כן הזהיר ברק אובמה, כי שימוש כזה יהווה חציה של קו אדום ויוביל למתקפה צבאית על סוריה. אז שימוש רצחני היה, אבל מתקפה – אפילו לא טיל אחד. במקום זאת, נחתם הסכם ולפיו סוריה תמסור את הנשק הכימי שברשותה לפיקוח בינלאומי. למותר לציין, שאסד לא מילא את התחייבותו במלואה, והמשיך להשתמש בנשק כימי במהלך מלחמת האזרחים. באירוע הזה התגלתה ארה"ב כנמר של נייר. היא חזרה בה מאזהרה מפורשת, למרות שמדובר היה באירוע חמור ביותר שהיווה פשע נגד האנושות. פוטין ראה והבין.

ואז באה הפלישה הרוסית לאוקראינה במרס 2014 ובעקבותיה הסיפוח של חצי-האי קרים. אובמה הגיב בעיצומים כלכליים, יחד עם רוב מדינות המערב; זה לא הזיז לפוטין אפילו שערה אחת וכוחותיו עודם שם. הוא גם המשיך לתמוך במורדים הבדלנים הפרו-רוסיים במזרח אוקראינה, באותם מחוזות שהשבוע שלח אליהם את חייליו. המערב השלים למעשה בשתיקה עם פעולות אלו. שני כשלונות גדולים במיוחד של ברק אובמה – והיה לו גם סגן, ג'ו ביידן.

לאחר מכן באו ארבע השנים המופרעות של דונלד טראמפ. רוסיה סייעה לו להיבחר – וטראמפ הכחיש זאת בתוקף, למרות הממצאים הברורים של כל שירותי המודיעין האמריקניים והתובע המיוחד רוברט מולר; הוא העדיף בפומבי את הכחשתו של פוטין. טראמפ גם עשה הכל כדי לפרק את הסדר העולמי בהובלת ארה"ב, הסתכסך כמעט עם כל בעלות בריתה והבהיר שאין לו שום כוונה להגן על הדמוקרטיה וזכויות האדם. במקביל, הוא ניסה לסחוט מאוקראינה מידע נגד ביידן בתמורה למערכות נשק חיוניות. ואגב, אם מישהו חשב שטראמפ למד את הלקח: השבוע הוא שיבח את מהלכיו של פוטין.

מותר להניח, שפוטין שאב עידוד לא רק מחוסר נכונותה של ארה"ב לעמוד מולו בראשות שני הנשיאים הקודמים, אלא גם מהקשיים הניכרים בהם נתקלות הדמוקרטיות הגדולות. הפילוג הפוליטי והחברתי בארה"ב מעולם לא היה עמוק יותר; האיחוד האירופי נחלש עם פרישתה של בריטניה וסיום כהונתה של אנגלה מרקל; בריטניה עצמה הוכתה בשערוריות בארמון בקינגהאם ובדאונינג סטריט; בצרפת ובגרמניה עלה כוחו של הימין הקיצוני; הקורונה חשפה את הקושי להיאבק במגיפה קטלנית כאשר יש מי שמנצלים לרעה את הדמוקרטיה והליברליזם.

פוטין גם ראה בשידור חי, כמו כל העולם, את הנסיגה הכאוטית של ארה"ב מאפגניסטן. אומנם ביידן הבטיח שוב ושוב להוציא את הכוחות ממדינה זו, ואף דחה את המועד שנקבע בהסכם עליו חתם טראמפ, אבל איש לא צפה שהיא תיפול בכזו מהירות בידי הטליבאן הרצחני הממהר להחזיר אותה לימי הביניים. הפינוי עצמו הזכיר את המחזות הטראומטיים מסייגון ב-1975. המעצמה הגדולה ביותר בעולם נראתה כבורחת, בלא יכולת להגן על רבים ממי שסייעו לה וכעת גורלם נחרץ. ייתכן שהוא הושפע מתיאוריו של ביידן בידי טראמפ וראה בו זקן סנילי שלא יוכל לעמוד בפני תוקפנותו הנמרצת.

נכון לעכשיו, פוטין טועה ובגדול. ביידן הצליח לאחד את העולם המערבי ואת ארה"ב כפי שלא היו מזה שנים. תוך 24 שעות מכניסת הכוחות הרוסיים לאוקראינה הוטלו עיצומים על רוסיה בידי ארה"ב, בריטניה, גרמניה, יפן, אוסטרליה והאיחוד האירופי – וכולן הבהירו שזאת רק ההתחלה, ואכן הפלישה המלאה הובילה לעיצומים נרחבים בהרבה, וגם הם עדיין לא הסוף. שתי המפלגות האמריקניות תומכות בפה מלא בצעדיו של ביידן. מדינות בריה"מ-לשעבר מתקרבות עוד יותר לנאט"ו, והברית שולחת כוחות להגן על חברותיה במזרח אירופה. במובן זה, פוטין השיג בדיוק את ההפך ממה שרצה – ועוד לא דיברנו על המחיר הכלכלי שתשלם רוסיה.

לפי כל הסימנים, מטרתו של פוטין היא לכבוש את קייב, להפיל את הנשיא הדמוקרטי והפרו-מערבי ולדימיר זלנסקי ולהכתיר שליט בובה שיהיה כפוף לקרמלין. בשטח בהחלט ייתכן שהדבר יעלה בידיו, ואולי אפילו בימים הקרובים. השאלה הגדולה עליה אין תשובה היא מה יקרה לאחר מכן והאם העיצומים המערביים יספיקו כדי להביא את פוטין לסגת. צריך גם לראות האם המערב, ובמיוחד האיחוד האירופי וחברותיו, יוכלו להחזיק מעמד חודשים ארוכים אם רוסיה תגיב באמברגו נפט וגז טבעי. עוד מרכיב חשוב הוא מה יקרה בארה"ב אם מחירי הדלק יעלו בצורה חדה – ואנחנו שמונה חודשים לפני בחירות האמצע, בהן הדמוקרטים ממילא בבעיה קשה בעיקר בגלל האינפלציה.

הבעיה העיקרית היא, כפי שהסברתי, שמדובר במלחמה א-סימטרית ושהנשק המרכזי – עיצומים כלכליים – אינו מוכיח את עצמו. ייתכן שהפעם התוצאה תהיה שונה, כי המערב שם על הכוונת את אנשי האליטה המקורבים לפוטין, ששלטונו ועושרו האישי מבוססים עליהם במידה רבה. אולי המערב אפילו יצליח לאתר נכסים של פוטין עצמו ולהקפיא אותם. כפי שראינו בביצה הקטנה שלנו, מנהיגי טרור הם גיבורים גדולים מאוד – עד שהם עצמם מצויים בסכנה. אז מובן שאיש אינו מדבר על חיסולו של פוטין, אבל אם הוא יתחיל לשלם מחיר אישי – אולי זה יגרום לו לעצור ולחשוב.

ברמה בסיסית בהרבה, המערב חייב להבין שמאבקים מול מדינות סוררות ושליטים רודניים אינו יכול להתנהל כמו מול מדינות ההולכות בתלם ומנהיגים דמוקרטיים. יש לו מה ללמוד מאיתנו, בדיוק כמו שהובלנו את המאבק בטרור. אנחנו יודעים להפעיל כלי סייבר, יודעים לחסל אישי מפתח בלב שטח האויב, יודעים לשים יד על מודיעין איכותי, יודעים לנתק נתיבי אספקת נשק. אפשר רק לקוות, שתהליך הלמידה הפעם לא יימשך עשרות שנים כפי שהיה בלוחמה נגד הטרוריסטים. מעבר לכך, צריך להפוך מדינות ושליטים כאלה למצורעים בזירה הבינלאומית: בלי ביקורים, בלי אירועי תרבות, בלי תחרויות ספורט – כן, בדיוק כמו היחס לטרוריסטים.

ואם הזכרנו את ישראל: התגובה של ממשלתנו לאירועים היא מבישה. תחילה קראה ישראל לשמור על ריבונותה של אוקראינה, בלי להזכיר את רוסיה. אחרי שהחלה הפלישה המלאה, יאיר לפיד גינה את רוסיה – אבל נפתלי בנט חזר לניסוח העמום, וגם דף המסרים שהופץ לשרי הממשלה נמנע במודגש מלהטיל את האחריות על פוטין. אני מבין שיש לנו אינטרסים חשובים מולה, במיוחד בזירות סוריה ואירן, אבל דומה שבירושלים מתעלמים מאבן היסוד של האסטרטגיה הקיומית של ישראל: הברית עם ארה"ב. במצב הנוכחי אי-אפשר לגמגם, אי-אפשר לפסוח על שתי הסעיפים – וזה מודגש עוד יותר בגלל שברור לחלוטין מי צודק כאן. אנחנו חייבים להיות לצידן של וושינגטון ובעלות בריתה. כל יום שעובר בלי התייצבות כזאת, גורם לנו נזק משמעותי וארוך טווח.