היי שלום, הנשיאה נאור, מורתי האהובה

לפני לכתך, זכיתי לראיין אותך, ראיון שאמור להתפרסם בספר מאמרים לכבודך. בשיחה הארוכה בינינו על כוס תה ומבחר מטעמים פרי ידייך וקניותייך, סיפרת לי שלקח לך זמן להתרגל לאולמות הגדולים של בית המשפט העליון, שהיית רגילה לאולמות קטנים שבהם לא מפריד מרחק פיזי בין השופטת לבין המתדיינים; ושההיבט הארכיטקטוני החביב עליך, שלמדת מספרו של הנשיא מאיר שמגר ז"ל, הוא שהבדלי הגובה בין הקהל לבין כס השיפוט מאפשרים לשופטת לראות את הקהל עד סוף האולם, עד אחרון הנוכחים, משל הייתה מביטה בעיני בעל הדין וכאילו אומרת לו: "אני רואה אותך. אני שומעת אותך".

זהו בדיוק היה הלך רוחך ביחס לכל תיק ועניין שאליהם נדרשת – "אני רואה אותך". יתרה מכך, זה היה הלך הרוח שלך ביחסך לכל אדם שעמו נפגשת – "אני רואה אותך". ויעידו על כך החום והרוך שקרנו ממך ביחס לכל אחד מחברי לשכתך, לא בכדי ההקלטה ובה אותו סיפור ארכיטקטוני נקטעת בשאלתך "עוד תה, חביבתי?".

עם לכתך הפתאומי, הצער וההלם שחשנו, נשפכו לפוסטים שכתבו אחדים מאיתנו בפייסבוק, ומהם הופתענו לגלות שלא היינו ה"חביבתי" או ה"ילדתי" היחידות; שעוד מתמחים זכו לחוות את "תרגיל שליפת התיק הבודד מתוך הערימה על שולחנך"; ושעם כולם, פשוט כולם, הקפדת לשמור על קשר, ולו בשני הטלפונים השנתיים, בראש השנה ובפסח. בכך בדיוק קסמך, שכל אחת מאיתנו הרגישה ה"ילדתי" היחידה, שבאמת הייתה כך באותו רגע, שתמיד ראית בה, כמו שהיא, עולם ומלואו.

רגע אחד שבו גרמת לי להרגיש כך – והיה זה רגע קטן, ספק אם בכלל היית זוכרת אותו, אבל עבורי הוא היה רגע בל יישכח – היה כשנסענו יחדיו לאירוע שבו היית אמורה לשאת דברים. המאבטח בכניסה התעקש שאני לא יכולה להיכנס מסיבה כזו או אחרת, והשעה כבר דחקה, ואני מחשש שתאחרי כבר עמדתי לצאת מהאוטו כדי שתוכלי להיכנס בלעדי, אך את הישרת מבט אל המאבטח ושילבת ידיים בנחישות: "אם היא לא נכנסת, אני לא נכנסת!" ואז הוספת בחיוך ממתיק סוד, "ואני אמורה לשאת דברים". התנהגת כאילו היה זה מובן מאליו – "וכי אפשר אחרת?", שאלת. ובכן, מבחינתי לא היה זה, ואין זה, מובן מאליו, ואני מודה לך על הפעם הזו ועל כל הפעמים הרבות האחרות, שבהן ידעתי שאת רואה אותי.

אני מודה לך גם על ההזדמנויות הייחודיות שנתת לי לראות אותך – לא רק כנשיאה, העוטה גלימה שחורה, השולטת באולם הדיונים ביד רמה, אלא גם כבעלת תואר דוקטור לשם כבוד טרייה, העומדת נרגשת בז'קט לבן בהיכלי האוניברסיטה העברית בירושלים; לא רק כשופטת הכותבת פסקי דין ביד אמן קולחת ומדויקת, אלא גם כציונית, שאהבה את העם הזה ואת הארץ הזו, כאשת משפחה שאהבה את אישה, את בניה ואת נכדיה ונכדותיה עד כלות, כאישה רודפת צדק ואמת.

היי שלום, הנשיאה נאור, מורתי האהובה, נוחי בשלום על משכבך.