קריאה אחרת במגילת אסתר (א') <br>

חודש אדר כבר נכנס ועל החודש הזה אנחנו קוראים במגילת אסתר בפרק ט' פסוק כ"ב: "החדש אשר נהפך להם (ליהודים) מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". על הפסוק הזה דרשו חכמינו זיכרונם לברכה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

חודש אדר כבר איתנו וחג הפורים מתקרב. חג בו קוראים את מגילת אסתר. מגילה החובקת בחובה סיפור היסטורי של עם הנאבק על חייו, עם שבעברו התמודד עם ניסיון מר להכחידו מעל פני האדמה מקבל ביטוי במגילת אסתר עם שלל תוספות, שלצערי ולכאבי הרב יש לי איתן שיח ושיג מאוד כואב. הכאב הוא שסבפר כה יקר לעם היהודי ישנם ביטויים שקשה לי לקבלם.

קשה לי לקבל את הפסוק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח', 17). זו הפעם היחידה שמופיע בתנ"ך הפועל "מִתְיַהֲדִים", הגזור מבניין התפעל. לצערי, המילה הנושאת את השם "מִתְיַהֲדִים", המופיעה פעם יחידה בתנ"ך, לא הופיעה בהקשר של ערכים אנושיים, אלא פגשנו אותה רק בהקשר של קבלת היהדות על-ידי עמי העולם מתוך אימה ופחד.

אודה, שקשה לי להסתייג מערכי ספר ששולב במקרא, אבל בצער רב אני מסתייג מהכתוב בספר, המספר בגאווה רבה על תופעה שלקבלת היהדות על-ידי עמי העולם מתוך פחד מכוחה ומאימתה, ולא על קבלת היהדות מתוך הזדהות עם ערכיה האנושיים והמוסריים, שהם למעשה מבטיחים את נדבכי הקיום של החברה האנושית. אינני חפץ בקבלת היהדות מתוך אימה ופחד. אני חפץ בקבלת היהדות מתוך ערגה לעולם הערכים המוסרי, שאותו היא חובקת.

מגילת אסתר מספרת לנו על הצהרה, המעידה על הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה. אני לא אהיה עם הרוקעים ברגלים ומתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת עת יקראו פסוק הפורס בפנינו תיאור התייהדות מתוך פחד. אינני נמנה אל עולזים בבתי הכנסת המעלים על נס את היהדות, אליה מבקשים גויים להסתפח מתוך אימה ממנה.

לא אהיה עם שיכורי שמחה למקרא פסוק המעיד על גלי גיורים המוניים. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים. רק שההתייהדות נעשתה ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שהבולט בהן בימי בית שני היה אלכסנדר ינאי. מדיניותו של אלכסנדר ינאי העלתה מהאוב את מדיניות ההתייהדות הכוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו, שמפעולתו הבוטה אני מסתייג הסתייגות מוחלטת.

לבי לא עם פסוק המתאר "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך... הָרְגוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף" (מגילת אסתר, פרק ט', פסוק ט"ו). אינני מוכן להיות שותף לצעקות גיל בבית הכנסת בעת שמחה על טבח המוני. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח המוני של שבעים וחמישה אלף איש. וזאת בנוסף "בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בָּאֲדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" (מגילת אסתר ט' 15)".

אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, שבשבילי כל בית כנסת הוא בית מקדש מעט של עם ישראל, את עובדת היות כל עמי העולם מעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַּחֲדָם עַל כָּל הָעַמִּים" (מגילת אסתר, פרק ט', פסוק ב'). אינני רוצה את תאוות נקם והנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (מגילת אסתר פרק ט', פסוק ה'). קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם".

גם האויב הוא יצור הנברא בצלם, ואין לקבל את ההיתר בפרק ט', פסוק ה' במגילה. לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק ה' אקרא לילדי, לנכדי ולניני משירה של המשוררת חגית גרוסמן, הכואבת מציאות, בה אנחנו סותמים "אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב". אני אמחק ממגילת אסתר שלי את פסוק "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז" (מגילת אסתר ח' 11).

השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל. לזכותו של העם על-פי הסיפור במגילה, הם לא חטאו בחטא השלל והביזה. אל מול פרצי שנאה, הקוטלים חיי אדם אינני מוכן לאמץ תכנים כדוגמת הביטוי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה... טַף וְנָשִׁים...", ובוודאי שלא להלל טבח המוני של שבעים וחמישה אלף אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.