מצניחה לצמיחה

יום אחד הוא שעשה את כל ההבדל. בין עגל הזהב לאמונה בקל אחד ובמשה עבדו. יום אחד בלבד שבו התחוללה הדרמה של חטא העגל, העומדת במרכז הפרשה, שהפכה לבכיה לדורות. הכל קרה בכלל טעות בחישוב. עם ישראל סבר בטעות ש-40 הימים שעלה משה לשמים, שבסיומם היה משה רבנו אמור להוריד בהר סיני את שני לוחות הברית, ובהם עשרת הדברות שכתב הבורא, לא כללו את יום עלייתו לשמיים, ולכן כשמשה התמהמה ביום ה-40 התפתו לפייק ניוז של השטן כאילו משה מת.

אולם השאלה היא איך אפשר להסביר את הצניחה התהומית הדרמטית מאיגרא רמה של אמונה עילאית בקב"ה לבירא עמיקתא של עבודה זרה, זמן לא רב אחרי שחזו במו עיניהם בניסי יציאת מצריים ובנס קריעת ים סוף, שעליו אמרו חז"ל כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל? אין זאת אלא שבעצם השאלה טמונה התשובה. הנפילה התהומית ממציאות ניסית אלוקית במצריים לשגרה הייתה דרמטית מדי ולא הדרגתית כמצופה. מעבר לכך גם בניסי מצריים היו בני ישראל צופים פאסיביים במחזות הנפלאים ללא כל מעורבות אישית, ולכן האפקט המעשי נחלש במהרה.

התיקון לכך היה בבניית המשכן ההדרגתית לצד שיתוף העם במשכן בתרומת כסף וזהב וכו', כמו גם בהקרבת קורבנות וטקסי טהרה, והעובדה שנטלו חלק אישי בו הפכה את המשכן לחלק בלתי נפרד מישותם.

מוביל ולא מובל

אי אפשר להתעלם מהשפעה של הערב רב. אותם גרים שהתגיירו לטובת הנאה אישית, כדי להינצל מהשמדה אך לא מתוך הזדהות לאומית פנימית עם עם ישראל ותורתו הקדושה בסגנון "עמך עמי ואלוקייך אלוקיי", על-פי מודל הגיור של רות המואביה, תוך קבלת המצוות באהבה בדומה ליתרו וחכמי ישראל. על אותו ערב רב כבר אמרו חז"ל: "קשים גרי ישראל כספחת".

תופעה אחרת היא תופעת העדריות. ומי לא נסחף בה מעבר ללווים? עוד לא ניחשתם? הנשים, שסרבו לתרום את תכשיטיהן לבניית העגל ולא נכנעו להפצרות בעליהן. הנשים הן שעמדו במבחן צומת קבלת ההחלטות - להיות המובילות ולא המובלות, בניגוד לאנשים המובלים שהלכו אחר העדר. הנשים הן שידעו לנהל את עצמן, בתבונה, בהיגיון ובשליטה עצמית. בחטא העגל, כמו בפרשת קורח ופרשת המרגלים, הנשים היו בחוץ. הן לא היו שותפות ולא נסחפו אחר דעת הקהל המתלהמת.

העדריות משולה לכלב. מדוע? הכלב מתחזה למוביל כשצועד לפני אדונו, אך כשמגיע לצומת דרכים אינו יודע לאן לפנות ומביט לאחור אל אדוניו לראות לאן פניו מועדות. פני הדור כפני הכלב וכן בהנהגה עצמית. תסמונת הכלב? לא במחוזות הנשים, שהפגינו דעתנות ועמדה עצמאית נחושה. לעומת זאת, הנשים הן היו ראשונות, לפני האנשים, לנדב את תכשיטיהן למשכן. אז מי אמר שנשים הן המין החלש והאנשים הם המין החזק?

לכל פרשה יש שם

שם הפרשה "פקודי" מצביע על ספירת מלאי במשכן. אך המילה "פקודי" מזכירה את הפסוק בתהילים: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". המשכן הפיזי ולב האדם הם משכן לשכינה הקדושה.

בעשיית מצוות (מלשון צוותא, חיבור), המקיפות את כל תחומי החיים, ומחברות אותנו לפנימיות שלנו, לנשמתנו ולבוראנו, מגבשות את זהותנו ומעצימות את אישיותנו בחווייה אדירה, הן מעניקות לנו את השמחה הפנימית, שכל כך חסרה לנו. "ועשו לי משכן, ושכנתי בתוכם". המשכן הוא כלי לעשיית מצוות ולהכלת השכינה בתוכנו, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. פקודי היא גם הפרשה המסיימת וחותמת את ספר שמות. חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום וחודש טוב!