מיזם מבורך

מכירים את הזן הנדיר של בני ובנות מצווה, שוויתרו על התענוג של טיול לחו"ל או מסיבה יוקרתית לרגל האירוע, והופכים את המסיבה לכבודם לחגיגת התנדבות הומניטרית וכספית למען חולי סרטן ואחרים? תשואות חן חן להם.

באותה דרך יש לשבח את תלמידי מדרשת נועם בכפר סבא, שבמקום חגיגת פורים שגרתית בישיבה, שבה הרבנים 'על המוקד', החליטו על מיזם הנצחה יפהפה לחללי צה"ל במדרשה בדמות הכנסת ספר תורה לזיכרם. כל הכבוד!

ראוי שהמיזם המבורך ישמש דוגמה ומופת גם למוסדות חינוך אחרים ובכלל כיצד לנצל את חגיגת פורים, כמו גם אירועים משפחתיים ומסיבות, למטרות חברתיות והומניטריות מועילות, תוך תרומה משמעותית לקהילה ולחברה. התוצאה: סיפוק עצום, הנאה ומשמעות לתורמים ולנתרמים כאחד. לתת זה לקבל כבר אמרנו?

הטיפה המרה

הגמרא מספרת על רבה שהסב לסעודת פורים עם רבי זירא, ותוך התמכרותו לטיפה המרה, רצח אותו. כשהתפכח משיכרונו, הצליח באורח ניסי להחיות את עמיתו.

אינני מצוייה בנבכי פרשנות הגמרא. ובכל זאת, ברמת הפשט נראה לי שהגמרא רצתה להרתיע מפני שיכרות מלאה בפורים. וממקרה טראגי זה הסיקה עד כמה השיכרות, השוללת מהאדם (גם מתלמיד חכם ענק ברמתו של רבה) כליל את השליטה במעשיו, עלולה להיות קטלנית ומסוכנת ביותר. על סמך אנקדוטה עגומה זו נפסקה הלכה שאסור להשתכר באופן מלא, אלא השתכרות חלקית בלבד, בנוסח 'התבסמות' בלשון חכמינו.

לפי זה לדעתי ניתן להסביר את הכתוב במגילה "עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כמיטב המסורת הלשונית, שהכוונה היא ולא עד בכלל. כלומר, ההשתכרות מותרת כל עוד ברמה הקוגניטיבית השיכור יודע להבחין בין הרע בדמות "ארור המן" לטוב המגולם בדמות "ברוך מרדכי" ומנגנוני הבקרה העצמית עדיין פועלים בו. מעֵבר לקו אדום זה השיכרות אסורה.