הדוגמה הסעודית: הפוטנציאל הכלכלי של הצליינות לירושלים

התיירות הדתית של מיליוני מוסלמים למערב סעודיה (מחוז החג'אז) מחולקת לשלוש קטגוריות:

א. החג' - הביקור בכַּעְבַּה (בית התפילה של אברהם/אִבְּרַאהִים) הוא חובה על כל מוסלמי פעם אחת בחייו לפחות, אלא אם כן הוא סובל מבעיה רפואית או כלכלית שאינה מאפשרת זאת. עונת החג' היא בד'וּ אל-חִיגַ'ה, החודש השנים-עשר והאחרון בלוח השנה המוסלמי. החג' הפך בשנים האחרונות להוצאה כבדה, בעיקר בשל העלייה הדרמטית ברמת האירוח והאבטחה בעיר מכה. סעודיה בנתה מלונות רבים וגורדי שחקים והעיר השתנתה ללא היכר. גם אמצעי הביטחון והתחבורה בין תחנות החג' השתפרו אך גם תרמו להתייקרות החג'.

ב. העומְרַה - עלייה למכה שאינה בעונת החג'. בניגוד לחג', זו מצוות-רשות מומלצת ולכן התיירות מסוג זה זולה יותר. אולם העומרה בזכות אורכה מהווה אף היא מקור הכנסה משמעותי לקופת הממלכה הסעודית.

ג. הזִיַארַה - הביקור בקברו המפואר של נביא האיסלאם מחמד בעיר אל-מדינה, כ-340 ק"מ צפונית למכה, נהוגה כל השנה ואף היא כמו העומרה אינה בגדר חובה. רוב העולים שמבצעים את החג' או את העומרה ממשיכים גם לזיארה באל-מדינה כי הם כבר נמצאים באזור, מה שמכניס הון רב לעיר זו. הזיארה אף היא התקדמה מאוד בשנים האחרונות בזכות סלילת רכבת "אל-חַרַמֵיין" (שני המקומות הקדושים) המקצרת את משך הנסיעה בין הערים לשעתיים נסיעה בלבד.

בירושלים מתקיימת הזיארה המוסלמית לאל-אקצה, כלומר ל"אל-חַרַם א-שַרִיף" (הר-הבית). אולם עלייתם של המוסלמים לשם מתבצעת כיום על-ידי הפלשתינים בלבד, אף שהמסורת המוסלמית ממליצה לכל המוסלמים בעולם על "קשירת האוכפים" ("שַד א-רִחַאל"). כלומר, נסיעה לביקור דתי כדי להתפלל בשלושת המסגדים של מכה, אל-מדינה וירושלים. אל-אקצה נחשב למקום אליו עשה נביא האיסלאם מחמד את ה"אִסְרַא", המסע הלילי הפלאי מהכעבה במכה לירושלים. לפי המסורת המוסלמית, עלה מחמד מכיפת הסלע לשבעת הרקיעים (ה"מִעְרַאג'") ופגש את כל הנביאים. אל-אקצה היה גם כיוון התפילה הראשון (ה"קִבְּלַה"), לפני שנצטווה מחמד להחליפו בכעבה במכה.

בשנים האחרונות התעורר ויכוח על הסוגיה בקרב אנשי דת מוסלמים. חכמי הלכה מוסלמים פסקו כי הזיארה לירושלים אסורה למי שאינו פלשתיני מקומי. הנימוק היה שהביקור בירושלים כרוך בקבלת ויזה מישראל. עצם הבקשה לאשרה כזאת פרושו הכרה בישראל בכלל ובשלטונה על ירושלים בפרט. הפולמוס בנושא היה בעיקר בין חכמי הלכה מקטר ומסעודיה. המועצה ההלכתית האיסלאמית העולמית השוכנת בסעודיה פסקה לפני כשש שנים כי הזיארה לירושלים היא מצווה חשובה המומלצת לכל המוסלמים בעולם. פסיקה זו התבססה על קביעתו של המופתי (פוסק ההלכה) הבכיר בסעודיה השיח' עבד אל-עזיז אבן באז (חי בשנים 1999-1912). בפַתְוּה (פסק הלכה) שלו, שהיא עדיין זמינה באינטרנט, הוא נשאל: "לאור ההבנה בין הערבים והיהודים, האם מותרת הזיארה למסגד אל-אקצה והתפילה בו? ובמיוחד במצב של הסכמה ממדינות ערב?" והשיב: "הזיארה למסגד אל-אקצה היא סוּנַה (מנהג של הנביא מחמד שיש לחקותו) כאשר מתאפשר הדבר, בגלל דבריו של הנביא מחמד: 'לא תקשור את אוכפך אלא לצד שלושת מסגדים: המסגד הקדוש (הכעבה במכה), מסגדי זה (באל-מדינה) ומסגד אל-אקצה'. מוסכם כי היא (המסורת) מהימנה".

פסק הלכה זה סותר לחלוטין את החלטתו של השיח' יוסף קרדאוי, ששימש יו"ר התאחדות אנשי הדת המוסלמים בנסיכות קטר. קרדאוי אסר במפורש את הזיארה לאל-אקצה שפרושה לדידו הכרה ב"ישות הכיבוש" (ישראל). פסיקה זו נתמכה גם על-ידי אגודת חכמי הדת של פלשתין, והתנועות האיסלאמיות בירדן ובישראל (הפלג הצפוני בראשותו של ראאד סלאח). לפני כשנתיים, בראיון לאל-ג'זירה, הביע המופתי של ירושלים מחמד אחמד חוסין דעה מעט יותר מתונה, לפיה העלייה לאל-אקצה מותרת לכל המוסלמים בעולם אך רק אם התיירות מגיעה מירדן או מהרשות הפלשתינית ובאישורן בלבד ולא מישראל. כלומר, אינה במסגרת ההכרה ב"ישות הציונית" או הנורמליזציה עמה.

הוויכוח בין סעודיה לקטר מתמקד בשאלה האם הסוגיה הפלשתינית צריכה להוות מחסום בפני קיום מצוות הזיארה לאל-אקצה. לפני כשש שנים נימק שאהר חמדאן, ראש איגוד סוכני התיירות והנסיעות הירדני את תמיכתו בפסק ההלכה הסעודי. לטענתו, כאשר ערך הנביא מחמד את המסע הלילי לאל-אקצה המוסלמים אפילו לא שלטו בפלשתין והיא הייתה עדיין בשליטה ביזנטית נוצרית, אז מה מונע מהמוסלמים לבצע את הזיארה כעת? יש להניח כי האינטרס הכלכלי לפתוח את התיירות לאל-אקצה למדינות המפרץ יזכה לא רק לתמיכתם של בעלי האינטרסים הכלכליים בירדן, אלא גם לברכתו של נותן החסות הדתית לאל-אקצה, מלך ירדן. עבדאללה מלך ירדן מבין היטב את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של תיירות זו, שתקדם גם את ארצו והוא מעוניין בהידוק הקשרים עם מדינות המפרץ. כהאשמי, צאצא ישיר של הנביא מחמד, בידיו כוח השפעה לא מבוטל בסוגיה זו. יש להניח כי גם האמירויות ובחריין ינקטו עמדה דומה לזו של הסעודים ביחס לנושא אל-אקצה.

הסכמי אברהם, ובראשם הנורמליזציה עם האמירויות ובחריין, פתחו פתח להזדמנויות כלכליות חדשות. תיירות הדת היא בהחלט אחת מהאופציות הללו. אזרחים שהתראיינו באמירויות לאחר חתימת ההסכם בשתי המדינות הללו, הביעו התרגשות רבה באשר לאפשרות שיוכלו לבקר באל-אקצה. תיירות של מוסלמים אמידים מהמפרץ הפרסי לא תהיה דומה לתיירות שנראתה בישראל עד כה. הגעתם תדרוש פיתוח רב של ירושלים וסביבתה, הקמת מלונות בסטנדרטים גבוהים ביותר ושירותים תיירותיים יוקרתיים אליהם רגילים התיירים ממדינות הנפט. הרווח הצפוי מתיירות כזו יכול להגיע לממדים עצומים, אם לוקחים בחשבון שמצוות הזיארה אינה מוגבלת בזמן ויכולים להגיע עשרות אלפי תיירים בכל חודש מבחריין ומהאמירויות, ובעתיד גם מסעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות.

יש להניח כי בחברה הפלשתינית תעורר תיירות מסוג זה שתי תגובות מקבילות וסותרות. ברשות הפלשתינית תקום מחאה גדולה יותר מזו שכבר קיימת נגד הנורמליזציה וזעם על "בגידתן" של נסיכויות המפרץ. יש להניח כי ההסתה נגד התיירות המפרצית תהיה בעיקר מקרב חוגים לאומנים ודתיים קיצוניים - בראשם חמאס והתנועה האיסלאמית בירדן ובישראל (הפלג הצפוני).

אלא שבמקביל תיווצר ככל הנראה גם תמיכה של ההנהגה הפלשתינית המתונה ושל בעלי עסקים ברשות הפלשתינית, כמו שאירע בירדן בחוגי התיירות. התומכים יהיו אלה שיבינו את הפוטנציאל העצום הגלום בפיתוח התיירות ממדינות המפרץ. יתר על כן, התיירים העשירים ירצו לקיים את מצוות הזיארה גם בחַרַם אל-אִבְּרַאהִימִי (מתחם קבר אברהם בחברון) דבר שיתרום משמעותית לשגשוגה של הרשות הפלשתינית.

יש לקוות שמנהיגי האזור יפנימו את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בתיירות הדתית. אין ספק כי לצד היתרונות הכלכליים קיימים סיכונים לא מעטים, אך הנושא בהחלט ראוי למחשבה בדרגים הפוליטיים. ייתכן שהאינטרס הכלכלי יביא לשולחן אחד את מנהיגינו, יחד עם יו"ר הרשות הפלשתינית, מלך ירדן ונציגים מהאמירויות ומבחריין (ואולי גם מלך מרוקו, אף הוא נחשב לצאצא של הנביא מחמד). אומנם השיח יהיה כלכלי בעיקרו אך הוא יכול בהחלט להניע תהליכים מדיניים לכיוון החיובי.