עמית סגל מבייש את ארון הספרים היהודי <span style='font-weight:normal;'>[ב']</span> <br>

העיתונאי עמית סגל, חובש הכיפה הסרוגה, בהופעותיו בערוץ 12 נוטל על עצמו להיות השכפ"ץ המוסרי וההומאני של קובעי המדיניות, המטפחים את "כל הסכנות", האורבות לקיומנו הלאומי. לי היה קשה לשמוע איך עמית סגל מרשה לעצמו לשחרר את כל השדים הדמוגרפיים "עמוסי חומר נפץ" כדי להתעלל במבקשי מקלט בישראל.

מקלט בישראל מבקשים פליטים, שנסו מבית המטבחים ביבשת אפריקה, שם מבותרים בני אדם ופליטים שנסו מאוקראינה, כשמלתעותיו של פוטין נוגסים בה. ניכרים מאמציו של העיתונאי עמית סגל בכל הופעה בטלוויזיה להיות זה, שנושא על כתפיו את כל המטענים הערכיים והיפים של ארון הספרים היהודי, ארון ספרים עדוי תמיד ובצדק בשלל ערכים מוסריים ומופתיים. עמית סגל מרשה לעצמו להדביק חותמת דתית-מוסרית לטענותיו במישוריות הפוליטית היומיומית.

לי קשה להבין איך נקלענו לעוצמת פער מכאיבה ומייסרת בין עולם הערכים הנעלה המונח במדפי ארון הספרים היהודי המסורתי ובין המציאות עמוסה צחנת-ביוב-מדינית, אותה מנווטת ממשלה בישראל. ישנה עוצמת פער בין עולם ערכים יהודי ובין מדיניות ישראלית, המסרבת לספק לאוקראינה נשק הגנתי, קסדות, אפודות מגן, אבל מקפידה לספק בנדיבות לב רבה את שלל מראות הזוועה, להם היינו עדים בשדה התעופה בלוד.

קשה להבין איך מצליח העיתונאי עמית סגל לגשר על עוצמת הפער הזו. כאדם דתי עוד כמה שבתות הוא יקרא בבית הכנסת את פרשת "קדושים" בספר ויקרא פרק י"ט. אני מקווה בשביל עמית סגל, שהוא לא יהיה העולה לתורה הרביעי בתפילת שמונה עשרה בבית הכנסת בשבת, כשיקראו את פרשת "קדושים". העולה לתורה הרביעי ייאלץ לומר את המילים הבאות על בימת בית כנסת בישראל (בימת בית מקדש מעט) - "...כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ג).

לצערי, עמית סגל יגחך עצמו לדעת, כשיקרא ברהיטות רבה את האמירה מפרשת "קדושים" - לזכור, כי גרים היינו בארץ מצרים, הוא עוד עלול להמשיך להיות דבק בשיטתו למסקנה, כי אנחנו בני ישראל היינו אלו, שסיכנו את הלאומיות המצרית בעצם הנוכחות שלנו כבני עם זר, שתרבותו היא מונותאיסאית במדינה פולוטאיסטית. לשיטתו של עמית סגל היינו אלו, שסיכנו את הלאומיות המואבית, כי פליטי רעב מארץ כנען ביקשו מקלט בארץ מואב, כשאנחנו יודעים, שהם רק רצו רק לחיות, לכן נטשו את ביתם בארץ כנען.

עמית סגל, אתה הוא זה שהחלטת, כי אתה אוהב לגחך עצמך לדעת. מה שמשתמע מטענתך לגבי הפליטים מאוקראינה, משתמע כי גלים של פליטי רעב מארץ כנען, מבקשי קליטה מבני ישראל במצרים, שגם התרבו במציאות של נוכחות ממושכת, לשיטתך, הם סיכנו את הלאומיות המצרית. עמית סגל, המקפיד להופיע וכיפה לראשו, הוא זה שהפך יצירה נפלאה, הנקראת תורת ישראל, למלל חסר תוכן יישומי. אני מתרגש מהעובדה, שתורת ישראל נתנה את דעתה ברוחב לב למצבים הקשים להם נקלעים פליטים וגרים.

תורת ישראל מתוך מודעות, שגרים ופליטים הם משוללי זכויות אזרח, לכן היא דורשת מאתנו לתת לאותם נזקקים חסות והגנה מיוחדת. מכאן באה הדרישה בפרשת קדושים "לֹא תּוֹנוּ אוֹתוֹ" - את הזר שבא לארצנו, חובה עלינו להתייחס אליו כאל אזרח. אחרי פרשת "קדושים" בפרשת "אמור" בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ב נדרש מאתנו בעת קציר להשאיר פאת שדה לפליט הזר ולעני בישראל.

ספר דברים בפרק י' פסוק י"ח-י"ט פונה אלינו לאהוב את מי שמתוך אסון שפקד אותו מבקש לבוא בקרבנו, כי המצוקה היא זו שהניעה אותו להתדפק על דלתותינו - "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" ויש לתת לו מזון וביגוד "לָתֵת לוֹ לֶחֶם וְשִׁמְלָה". את התכנים הערכיים האלו מבקש העיתונאי עמית סגל להפוך לאבק של מלל ריק מתוכן של עשייה יומיומית ערכית ומוסרית.

לי נותר להביע את הסתייגותי מהגישה המתנשאת והיהירה של עמית סגל ולחבק את הספר הרווי בריגושיות חברתיות, כאשר הוא פונה אלינו בספר דברים פרק כ"ו פסוקים י"ב-י"ג, שעשירית מההכנסה שלנו בשנה השלישית נפנה לעבר הזר שחי בתוכנו וגם לנתונים - "... וְנָתַתָּ לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה...".

קשה לי להבין איך העז העיתונאי עמית סגל לבייש את ארון הספרים היהודי בהצדקת גישת המתעמרים בפליטי האסון, שפקד את אוקראינה. באותה הזדמנות אני רוצה להודות לשרת הפנים, איילת שקד, ששינתה את המדיניות, והופסקה ההתעמרות בפליטים המבקשים מאתנו סעד.

אני מבקש לסיים בתקווה, שנהיה קשובים גם לזעקת פליטי החרב שחומי העור, הנסים ממרחץ הדמים בבית המטבחיים, שהתמקם ביבשת אפריקה ופועל שם בעוצמות מטורפות. אני מקווה, שלא נשמע קולות כדוגמת קולו של עמית סלע, שיראו במקלט שניתן לכמה אלפי פליטי החרב מאפריקה, סכנה לעתידה של הלאומיות היהודית. אני מצר על כך, שאנחנו לא מעלים על סדר היום שלנו את האסון, שמתרחש באפריקה, ומתמקדים רק במלתעות המצחינות של פוטין הנוגסות בבשרה ובדמה של אוקראינה.