האמת בפרצוף

"אני רואה אותם עומדים בשערי הקולג'ים שלהם/ אני רואה את אבי מהלך/ מתחת לקשת האוכרה, העשויה אבן חול, האריחים/ האדומים מבהיקים מאחורי ראשו כמו/ טסיות דם מעוקמות, אני/ רואה את אמי מחזיקה כמה ספרים קלים על ירכה..." ("אני חוזרת אל מאי 1937", שרון אולדס, תרגמה: שירה סתיו, מתוך: "קרקעית חיינו", 2017)

חגית שדה בוחרת להגיש לקוראים רומן ביכורים בשל במיוחד. בעבר, סיפוריה הקצרים פורסמו בין היתר בכתבי העת "פטל" ו"המוסך". למעשה, היא אורגת ברגישות ובדיוק את בחירות החיים; את התשוקות, הפחדים, הרצונות והכמיהה, אולי, למשהו טוב יותר. דמויותיה נשארות חקוקות. הן מדויקות, כואבות ומצליחות לשבור את השגרה.

הסיפור מתחיל ביום שני, 6 בנובמבר 2017, 10:50 בבוקר. טיסה 417 לליסליי, ניו אינגלנד. רות אלון לוקחת באופן אישי מדי את השאלה "מה קרה"? למעשה, היא בכלל לא יודעת מה עומד לקרות. היא בכלל לא חשבה שתעלה על הטיסה. היא רק יודעת שמבחינתה בעוד חמישה ימים, עמוס ארגוב והיא הולכים לקיים את הראיון הנוקב והמתבקש עם הילארי רודאם קלינטון. היא בכלל, ובאופן כללי ולא ברור, מלאה בהמון שאלות לגבי חייה. התשובות תמיד מסתכמות באימא שלה, והיא בכלל מתקשה לקרוא את האני הפנימי שלה והיא לא מבינה כיצד לפרש תשוקה, ציות, מהי סקרנות ומהי הרסנות, והיא מאוד הססנית. כמו ילדה קטנה ועצובה. בסופו של דבר, הילדה הנטושה שהיא מופיעה כבוגרת נטושה.

הילרי קלינטון היא דמות נערצת, מסקרנת, מרשימה ומחוזרת. מגלמת את החלום הגדול של רות אלון, המעוניינת לראיין אותה ולסקר את פועלה. באיזשהו מקום היא משליכה על אישיותה של רות, ששואפת, אולי, להיות כמוה. רות מרגישה כי היא חייבת לפענח את האישיות שלה, ולכן היא עולה על המטוס בכדי לפגוש את ידידה משכבר הימים, הסופר הישראלי המצליח, עמוס ארגוב.

אך הספר הוא לא רק על הראיון, שהמתח הנוגע אליו נבנה לאורך הספר. הספר הוא על דמותה של רות אלון, שהיא מלאה בחוסר שלמות; אישה שאינה מממשת את עצמה מכל מיני סיבות, ולכן היא תולה במפגש הזה הרבה תקוות. עד שהן יתנפצו עליה. היא טסה לשאול את קלינטון שאלות שלמעשה היא צריכה לשאול את עצמה. שאלות ש"אם יימצאו (להן) תשובות, אולי הן יחולו גם עליה ועל הדייסה שנקראת החיים שלה".

זהו ספר ביכורים שנכתב על-ידי חגית שדה במיומנות רבה. היא הצליחה לצייר באופן מדויק להפליא את דמותה של רות אלון, שהיא אישה הנשארת בנישואים לא נוחים לה (רק כי "צריך" להישאר וכי זה לא ייראה טוב אם תפרק משפחה), ונדרשת להתמודד עם שברי העבר. הקורא מקלף עמה לאט ובזהירות את מי שהיא.

חשוב לציין כי בין רות אלון לעמוס ארגוב יש הפרש גילאים לא קטן, אך דבר זה לא מרתיע אותה, אלא להפך - אף מושך אותה אליו יותר ויותר. מטריד אותה כל הזמן שאולי היא לא תמצא חן בעיניו מבחינה חיצונית, ושהוא, עם מראהו המצודד והרעש הספרותי שעשה, כלל לא יביט אל עבר מישהי כמוה. היא עייפה מהטיסה ומנסה לשוחח עמו, למרות העייפות. אולי כדי לרצות אותו. אולי כדי למלא את הנפש ברגש שכבר אין.

חגית שדה כותבת בחדות ובחריפות, ומציירת את דמויותיה בדיוק וברגישות. דרך דמותה של רות אלון ודמותה של הילרי קלינטון מתגלה הרוח הנשית, זו המתחבטת ושואלת שאלות, ולא מתביישת להודות גם בחולשות. היא מחפשת את שחרורה שלה באמצעות דמותה של קלינטון. בסופו של דבר עמוס ורות ימצאו את עצמם מתמודדים לאורך הספר עם בעיותיהם ומנסים "לתקן" את עצמם ביחס לעצמם.

חגית שדה אורגת כאן סיפור מדויק, כיף, שנון ולא מפחד. היא מגישה לקורא את האמת בפרצוף כי אינה מפחדת להראות את הצדדים הפחות נוחים בחיים, ואת המשמעות של הבחירות שכל אחד מאתנו מבצע.