|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
הנכד הלא-יוצלח בעקבות המעפילים [צילום: הספרייה הלאומית]
|
|
|
כאשר ז'בוטינסקי תרגם את הולמס
|
|
ספרו של ראובן גפני "לעברת את שרלוק הולמס" הוא מסע מענג ומרתק במפגש בין דמות ספרותית עולמית לבין היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל - כאשר אפילו על זה התגלעו מחלוקות אידיאולוגיות
|
|
הידעתם כי לשרלוק הולמס היה נכד? כן, כן, הבלש הדגול שלא גילה מעולם עניין כלשהו בנשים - היו לו לפחות ילד אחד ולפחות נכד אחד. יתרה מזאת: אותו נכד אפילו הגיע לתל אביב בשנת 1947 בשליחות ממשלת הוד מלכותו, במטרה לגלות את העומד מאחורי העלייה הבלתי-חוקית לארץ ישראל המנדטורית. אלא שלנכד הזה אין הרבה כישורים, מלבד שם משפחתו, והוא מפרש בצורה שגויה את המילה "עלייה" בכל פעם שהוא נתקל בה, כולל בעימות בבית כנסת על סדר העולים לתורה. הנכד אפילו מגיע למסקנה, שעליו לתפוס את העולה הראשון - אברהם אבינו.
העלייה האחרונה של הולמס-הנכד היא לשמים, שם הוא פוגש את הולמס-הסב הנוזף בו: "כנראה, ילדים, שחדלתם שם, עלי אדמות, לקרוא בתנ"ך. את אברהם אבינו אתה אומר לתפוס?! וכמובן גם לאסור אותו ולהעמיד אותו במכלאה מאחורי גדר תיל?!... אני הגינותי תמיד על העשוק! אני עמדתי תמיד לצידו של הסובל והנרדף! לצידו של הצודק, אתה, בני ח ח ח ח".
מובן שהנכד לא היה ולא נברא, כשם שהסב לא היה ולא נברא. אך השימוש בשמו של הולמס בידי המחזאי יצחק נוז'יק בהצגה של התיאטרון הסטירי "המטאטא", לא היה מקרי. כפי שאמר בעצמו שבועיים לפני הצגת הבכורה: מטרתו הייתה הוכחה לבריטים, תוך שימוש באחת הדמויות המזוהות ביותר עימם, "שהעלייה אינה דבר שיש לתופסו. עלייה זו היא חלום של אלפי שנים, של דורות, זה חזון".
אפיזודה זו היא אחד מן הגילויים הרבים בספרו המרתק של ד"ר ראובן גפני "לעברת את שרלוק הולמס". ומי שחושב שמדובר רק בנושא ספרותי, מקבל תשובה מיידית בכותרת המשנה של הספר: "פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט". אכן, אפילו מה שנראה לכאורה כמעשה תמים לחלוטין - תרגום כמה מסיפורי הבלשות המפורסמים ביותר בעולם - נשא גוון אידיאולוגי באותן שנים. גפני עומד בהרחבה על המחלוקות: האם ספרי בלשים הם בכלל סוגה שראוי לתרגם אותה, או שמא מדובר בספרות קלוקלת וזולה, העלולה לפגוע בנפשות הקוראים? האם יש מקום לתרגם ספרות בריטית בעוד הממשלה בלונדון רודפת את היישוב העברי, או שצריך להחרים אותה? האם הטמעת העברית מצדיקה ויתור על שיקולים כגון שפת המקור ורמת התוכן, או שאין מקום לפשרות?
|
|
גפני מתחיל את סיפורו בתיאור הדרך בה יצר ארתור קונן דויל את דמותו של הולמס (ובסך-הכל כתב ארבעה רומנים ו-56 סיפורים קצרים) ועובר לתרגומים של סיפורי הולמס לאידיש. התרגומים הראשונים לעברית נעשו, אולי למרבה האירוניה, ביוזמתו ובראשותו של זאב ז'בוטינסקי, כאשר הוא וחבריו ישבו בכלא עכו ב"עוון" הגנה על יהודי ירושלים בפרעות 1920. גם בשנים הבאות, כפי שמראה גפני בפירוט, המתרגמים והמוציאים לאור נמנו על המחנה האזרחי (היום היינו קוראים להם "קפיטליסטים") ועל המחנה הרוויזיוניסטי (הימין של אז), בעוד במחנה הפועלים (השמאל) אפילו לא חשבו על תרגום של סיפורים כאלה, שאין בהם לקח אידיאולוגי-מוסרי מתאים.
הספר הוא מסע מענג במפגש שבין אחת הדמויות הספרותיות המפורסמות ביותר בעולם לבין היישוב היהודי הקטנטן בארץ ישראל. במידה לא מועטה, גפני – ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת, חוקר ומחבר פורה בתולדות הארץ ויישובה – מוציא את הקורא למסע בלשי משלו. מאחר שכך, לא נציג כאן "ספוילרים" לדמויות, לאירועים, לממצאים ולמסקנות.
ובכל זאת, פטור בלא כלום – אי-אפשר. קריאת כותרת המשנה יוצרת סוג של אכזבה: אפילו על זה היו ויכוחים אידיאולוגיים? כמה מאות אלפי יהודים, הנאבקים על עצם קיומם ומתמודדים עם אסונות חסרי תקדים, מוצאים זמן לריב על שרלוק הולמס? קריאת הספר עצמו משנה, לפחות חלקית, את נקודת המבט. אולי צריך להסתכל על זה בדיוק להפך: כמה מאות אלפי יהודים, הנאבקים על עצם קיומם ומתמודדים עם אסונות חסרי תקדים, מחליטים שמאוד חשוב להם מה יקראו ילדיהם ושצריך להקדיש זמן לשאלת תרגום כתביו של דויל ולשימוש בדמות אותה יצר. והם מנהלים את הדיון הזה לגופם של דברים ולא במישור האישי. במובן זה, בהחלט יש לנו מה ללמוד מהם – באמצעות הספר המצוין שמגיש לנו גפני.
|
|
|
"לעברת את שרלוק הולמס: פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט", מאת ראובן גפני, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשפ"ב-2022.
|
|
| תאריך:
|
20/03/2022
|
|
|
עודכן:
|
20/03/2022
|
|
איתמר לוין
|
|
כאשר ז'בוטינסקי תרגם את הולמס
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלבד העלילה הסוחפת יש בספרים הללו גם תובנות מרתקות על חשיבות המשפחה בעידן המודרני ועל עניינים נוספים שמאירים אותם באור מפתיע
|
|
|
|
|
לא רציתי להתחיל מהסיפור שלי ושל אבא. אבא לא היה אוהב את זה: הוא כנראה היה בוהה באוויר במבט לא מאוד מרוצה, ומפטיר כלאחר יד משהו כמו "בן אדם לא צריך להתחיל דברים מעצמו". אז החלטתי להתחיל ממארה. ולא כי הסיפור שלה כל כך חריג, יהיו בעמודים הבאים סיפורים שילחצו על הלב שלכם הרבה יותר חזק. אבל אני חושב שדווקא הסיפור של מארה היה זה שגרם לי לעצור, באמצע ההליכה, ולהגיד לעצמי "רגע! כל זה חייב להפוך לספר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
