חמישה רמטכ"לים - לפי סדר הא"ב גדי איזנקוט, גבי אשכנזי, אהוד ברק, דן חלוץ ומשה יעלון - התכנסו הלילה בבית חיל-האוויר לחלוק כבוד לאלוף במילואים עמוס ירון לרגל הופעת ספרו "רוח המפקד" (הוצאת ידיעות אחרונות). לפני כמה שבועות סיימתי לקוראו וכתבתי כאן פוסט ארוך, ולא אחזור לעסוק בכל היבטיו, אלא רק בעניין אחד. תזכורת:
ב-1977 ערכה חטיבת הצנחנים תרגיל בבקעת הירדן. מסוק ועליו 54 חיילים התרסק וכולם נהרגו.
1 בסערת הרגשות ישב מפקד החטיבה ירון עם עצמו ולאחר חיבוטי נפש החליט על דעת עצמו להמשיך בתרגיל. מין דבקות במשימה. ההורים השכולים כעסו עליו מאז ועד עתה. ממרחק של 55 שנים אמרו הלילה הרמטכ"לים כי בימים אלה היה הפיקוד העליון מתערב ומפסיק מיד את האימונים. האם נהג ירון כראוי?
איזנקוט העיר כי במקרים אלה נכון להפסיק את התרגיל. דבקות במשימה נועדה לקרב, הסביר איזנקוט, לא לאימון. האחרים רמזו כי ירון נהג כראוי, אבל נמנעו מלומר דברים כהווייתם. מין ככה וככה, מין בערך. יעלון, למשל, סיפר כי בהיותו מפקד בסיירת מטכ"ל חל שיבוש בפעילות על אדמת ירדן. הוא לא דיווח לפיקוד העליון מפני שידע כי יורו לו לחזור מיד. "בוגי" כצפוי השלים את המשימה. כי "לא חוזרים בלי שמבצעים".
גם לירון היה כדבר הזה, ואם זיכרוני אינו מטעני ברק סגר במהלך פעילות מבצעית את מכשיר הקשר כדי שהפיקוד הבכיר לא יצליח להורות לו לסוב על עקביו ולשוב בלי לבצע. מה השתנה? רוח הלחימה? חוסר הרצון של המפקד לשאת באחריות לצעדו הנעשה ללא גיבוי הפיקוד העליון? התקשורת המחטטת? ההורים המעורבים בפעילות השוטפת של צה"ל? המוטיבציה הפוחתת לחתור לקרב מגע עם האויב?
הרמטכ"לים לא נתנו תשובה חד-משמעית אחידה. אם חוקרים אותה לעומק היא מרחיקת לכת בשרשור על משמעות המחויבות לבית ולקהילה ולמורשת הלאומית לעומת ההיסמכות על הגלובליזציה ועל טשטוש הייחודיות התרבותית לטובת ארגונים בינלאומיים ענקיים, שההישענות עליהם מחלישה את המחויבות להגנת הארץ ואת הזיקה לאזרחיה.
ספרו של ירון "רוח המפקד" מותיר את הקורא עם מידע מרתק לצד קושיות בלתי פתירות.
וגם דיוק למען הארכיון ההיסטורי: ירון חש אהדה רבה לאהוד אולמרט שנוכח באירוע. ב"רוח המפקד" אין אפילו רמז למעשים פסולים, רק דברי שבח. בעלותו להתראיין (המנחה היה דני קושמרו מערוץ-12) סיפר ירון כי אולמרט התנדב לחבור אל יחידות צה"ל בלבנון, והוסיף במעורפל כי "היה משהו כזה" גם עם יוסי שריד.
כך זה היה: שריד התנגד למלחמה מיומה הראשון. כאשר הממשלה החליטה לכווץ את צה"ל מלבנון הרחבה לרצועת הביטחון בלבד התנדב שריד לסייע לנסיגה וקיבל מהרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן היתר להצטרף לאחת היחידות.
2 שריד סיפר לי זאת בהבטחה שלא אגלה לאיש עד שהדבר ייצא לפועל. כאשר יצא שריד ללבנון סיפרתי לאולמרט כי ידעתי על כוונתו. אולמרט התאכזב והעיר כי היה עליי לגלות לו שפני שריד ללבנון, ומיד מיהר גם הוא להתנדב. שניהם היו בתפקידיהם ימים ספורים בלבד.
