התרגלנו לחופש בחברה המערבית. חלקנו חשבנו שזו זכותנו הטבעית. אנו חופשיים להחליט לגבי חרותנו כפרטים, לעסוק בעיסוקים הנראים לנו, להצביע בצורה דמוקרטית למפלגות שונות, להאמין בדת שאנו בוחרים או נולדים לתוכה. להינשא ולהתגרש בהתאם למקובל בארצות הדמוקרטיות לפחות מאז תום מלחמת העולם השנייה.
מאז אותם ימים מופלאים של חרות במערב, נער צ'כי ששרף עצמו ברחוב ראשי בפראג שבצ'כיה, וחומת ברלין שהפרידה בין ברלין המערבית והמזרחית (תחת כיבוש סובייטי), הופלה, חלו שינויים רבים בתפישה העצמית של עמים שחזרו לחיות תחת שלטון שהם עצמם בחרו בו.
במערב, תמיד נטו לחשוד בהנהגה הקודמת ברוסיה שעלתה לשלטון. המנהיג הנוכחי הגדיל לעשות כאשר לפני שנים סיפח חלקים שהשתייכו לאוקראינה. האוקראינים כמו שכניהם: פולין, מולדבה, צ'כיה, הונגריה, רומניה ועוד, החלו להרגיש שאורח החיים במערב מתאים להם. שהמושגים של דמוקרטיה וחופש, אינם מילים בלקסיקון אלא צורת חיים המעניקה לפרט הרבה מהחרויות שלא הכירו, תחת השלטון הסובייטי.
לפני למעלה מחודש החל הנשיא פוטין המכהן ברוסיה, להזיז את צבאותיו והטנקים של צבאו, לגבול אוקראינה, שרצתה להצטרף לברית נאט"ו. נושא שהיה לצנינים בעיניו של הנשיא הרוסי. בעודו צר על הגבולות החלו לתמוה במערב האמנם יבצע את זממו ויפלוש למדינה הקרובה. תושבי אוקראינה לא האמינו כי שכנתם הגדולה, אכן מתכוונת לתקוף. אולם מהרגע שהחלה תקיפה, באוקראינה יצאו חוקים ונוהלים לגיוס כל גבר מגיל 60-18 ואף חלק מהנשים הצטרפו למאבקים נגד הכובש הרוסי.
דובי ובובה
באותה עת החל מסע של אימהות וילדים, נכים וקשישים לזרום מעבר לגבולות מדינתם. מחזה קשה ביותר. במכוניות, ברכבת ואפילו בהליכה רגלית. נסעו שעות ארוכות ללא שינה וימים ללא שינה עם טפם ועולליהם ואפילו עם חיות מחמד, למדינות השכנות: פולין, רומניה, הונגריה, מולדבה וזכו בתמיכה ועזרה ראשונה לאותם ובעיקר לאותן אימהות שלא ידעו לאן פניהן מועדות, וכיצד תמשכנה את המסע, שעה שיקיריהן נפרדו מהן ומילדיהן להתמודד במסע לבלתי ידוע. רובן ללא אמצעים, עם מזוודה ותינוק בזרועותיהן. גופים שונים עזרו להן בתוך ומחוץ מדינתם. ובגבולות קבלו את פניהם עם ביגוד ומזון חם, טיטולים ובקבוקים לעוללים, ודובי ובובה.
היו ישראלים ששהו באוקראינה ורק לאחר פרוץ הלחימה החלו רובם לנוס, כאשר הם נעזרים ברבני חב"ד ורבני הערים. אלה הפגינו תושיה, הנהגה ותמיכה ענקית. יהודים רבים חפצו לעזוב אולם מפאת גילם הדבר נבצר מהם. קבוצות שונות באו לתמוך ולהעניק עזרה ראשונה, כולל גופים ישראלים וצוותים של רופאים, נציגי קק"ל והסוכנות ומשרד החוץ ועוד.
אולם, כאשר התחילו לנהור רבבות נשים צעירות עם ילדיהן הפעוטים התחלתי לחשוש למענן. ידעתי כי הערפדים הנקראים סרסורים יארבו להם, יפתו אותן בחנופה במטרה להורידן לזנות ולהרוויח מהנשים המצויות בהלם. נשים צעירות החוששות לגורל יקיריהן הנמצאים בחזית או באיזורים מופצצים ולרובן אין מושג כיצד ימצאו פרנסה ודרך לכלכל את ילדיהן לגבול, ואיפה תמצאנה קורת גג. תופעה זו של סחר בנשים מוכרת לי היטב. עבדתי וטפלתי בעשרות קורבנות סחר במאה הקודמת. לכן חרדתי לגורל העשוי להיות גורלן של צעירות הרעבות למזון וחייבות לדאוג גם לילדיהן. זו הייתה מנוסה מהחופש לבלתי ידוע. לגורל שהוא נעלם. לאחריותן הבלעדית לטפן.
מעטות ומתי מספר שהגיעו לישראל. חלקן יהודיות וישראליות. חלקן קרובות משפחה למי שנשאו ליהודים בישראל או באוקראינה ועלו ארצה ארצה בסוף המאה הקודמת. החלה התדיינות בלתי מובנת לגבי כמות הפליטות וילדיהן שישראל היהודית תוכל לקלוט. היו גורמים ששכחו כי יהודי אירופה נכחדו מפני שלא היו מדינות שהסכימו לקלוט אותן. את החשבון שלי עם האנטישמיות וקטל יהודים באוקראינה אערוך במקום אחר. הזיכרונות לא נעלמו ממוחי. אבל בעת כזו, זרזיף הפליטות המגיעות הוא קטן. מה להן ולמדינת ישראל המצויה במלחמות ובסכנות? הן מקבלות מחסה, ציוד, דיור, וביטוח רפואי ורישיון עבודה בארצות רבות באירופה. יגיע היום שגם בקנדה ובארה"ב יקבלו אותן בזרועות פתוחות.
מנוסה של הנשים
אולם מנוסה זו מזכירה לי מנוסה אחרת. המנוסה של עם העבדים שנס ממצרים. אותה מצרים הקדמונית שהחזיק בשבט שהגיע בעת רעב ומחסור ממדינתם. ודווקא שם הפכו אותם לעבדים לדורות רבים. ובאחד הימים קם ילד יהודי שהפך לבנה המאומץ של נסיכת מצריים, ובאותות ובמופתים דאג לשחרר את בני עמו המדוכאים. ארבעים שנה הוביל אותם במדבר, ולבסוף הפכו לחיילים אשר כבשו את מדינת כנען והפכו אותה למדינת היהודים.
הייתה זו מנוסה של הנשים, הגברים והטף. ובכל שנה אנו חוזרים ומשננים בליל הסדר: עבדים היינו לפרעה במצרים. אנו משננים וחוזרים על ההגדה הזו לבל נשכח מה זה להיות עבד. וכיצד לא נשכח כיצד להתנהג לאנשים הנסים על חרותם כפי שנסו מיליונים של בני אדם מאוקראינה בעת הזו. אנו בני העם שרק לפני 80 שנה, סירבו לקבל אותנו בגלל השתייכותנו לעם היהודי. ספינות שהגיעו לחופי מבטחים הופנו לאחור ורוב הפליטים, ניספו במחנות ההשמדה ההן, באירופה.
חובתנו המוסרית והערכית להבין את המצוקה והרצון להגיע לישראל. רבבות לא יגיעו למדינה הנתונה בקונפליקטים קשים עם חלק מאוכלוסייתה ועם רוב המדינות הסמוכות לה. חובתנו כיהודים, שידעו מה עשו לעמנו במשך שנות גלותנו, להושיט יד לפליטות וילדיהן ולהעניק להן את אשר הן זכאיות לו בארצות אירופה השונות. אנו חייבים תמיד לזכור מה זו עבדות. ארבעים שנה הסתובב משה ומצביאיו עם העבדים היהודים במדבר הצחיח עד שהגיעו למדינתם הישנה. בואו נעניק לפליטות וילדיהן וקשישיהן את אשר אנו יודעים כל כך טוב - לפתוח את הלב היהודי ולומר: ברוכות הבאות.
