אני מלא השתאות על אלה שמצליחים להיות תמיד בקונצנזוס, יש להם מאות אלפי עוקבים, אלף לייקים לכל ציוץ, תקינים פוליטית, יודעים בדיוק איך לא להרגיז אף אחד, שכולם אוהבים אותם, כמו בוז'י למשל שנבחר ברוב הכי גדול שהיה אי-פעם לבחירת נשיא. שאלה אחרת היא מה הם אומרים בדיוק ואיך הם ייזכרו מעל דפי ההיסטוריה.
את בן-גוריון, את צ'רצ'יל, את דה גול, אהבו ושנאו, אך איש לא נשאר לגביהם אדיש. הם הקימו מדינה, הביאו לניצחון מהנאצים כשכל האחרים ניגפו, העבירו חוקה לרפובליקה החמישית של צרפת שהצילה אותה מהתהום. כל אחד מאיתנו ניצב לכל אורך הקריירה שלו בדילמה באיזו דרך לבחור - להיות המאמי של המדינה או האבא שלה.
אפילו אני העני ממעש יכולתי לפרוש לגימלאות בגיל 60 אחרי קריירה כהייטקיסט מצליח, כמנהל תוכניות הבראה ומיזוג, שאמנם דרך לאורך הדרך על אי-אלה יבלות, חטף מהלומות ועלבונות, אך בגדול היה בקונצנזוס, אהוב אם לא על כולם אז על רובם, איש עסקים מוערך, עם מוניטין ללא רבב, שתרם רבות לארגונים שניהל וגם עשה לביתו.
אלא שהחלטתי בצומת הקריטית של מחצית חיי, כי הרי אנו חיים עד גיל 120, להקדיש את חיי למען הכלל, לעשות דוקטורט באתיקה עסקית תוך התמחות בבעלי מניות מיעוט, נושא שלא נחקר מעולם עד כה באקדמיה, ללמד במיטב האוניברסיטאות במשך עשור, לכתוב ל"ו ספרים באתיקה, קפיטליזם, הרפובליקה השנייה של ישראל, תרבות וכו'.
אם עד שנת 2000 מעולם לא התבטאתי בפרהסייה בנושאי טייקונים, הון שלטון וצדק חברתי, מה עוד שעבדתי בחברות שחלקן היו שייכות לטייקונים, הרי שמ-2001 פירסמתי תריסר ספרים ושלל מאמרים בנושאים אלה וקיבלתי תדמית של מתריע, אויב העם, המוקע מעולם העסקים, היורק לבאר ממנה שתה, עד מדינה, קונסיליירי...
מוניטין ללא רבב
אמנם מעולם הטייקונים לא היו "מושא הערצתי", התנהגתי כאיש עסקים אתי, שמעולם לא נתן יד לשחיתות, התרעתי בתוך הארגונים על עוולות אתיות, אבל מעולם לא פירסמתי מאמרים, ספרים או תיזה לדוקטורט על דילמות אתיות שחוויתי. לא חציתי את הקווים, שמרתי על הכללים, וכך המשכתי להיות בקונצנזוס עד 2000.
את הרוביקון חציתי כאשר פירסמתי בהוצאות קלוור, ספרינגר ומאגנס ספרים פורצי דרך, שקרעו את מסכת השתיקה והתריעו לראשונה בעולם האקדמיה על עוולות הטייקונים, בעיקר בישראל, אך גם בצרפת ובארה"ב, לפחות בתחומים של עושק בעלי מניות מיעוט, אך גם בסוגיות ממשל תאגידי, מתריעים, צדק חברתי וקפיטליזם.
כך עד גיל 70 כשפרשתי מהאקדמיה מעולם לא פירסמתי מאמרים בנושא הסכסוך, שילוב החרדים והערבים, כי מיטב הסטודנטים שלי היו ערבים והיו לי גם חרדים וסברתי שאסור למרצה להתבטא בנושאים קונטרוברסלים שלא בתחומי עיסוקו. כך שמרתי על מוניטין ללא רבב, אהוב על כל הסטודנטים, כי לא עסקתי בסוגיות השעה.
כמובן שהתבטאתי בנושאי אתיקה וטייקונים, אבל שילמתי את המחיר ונפלטתי מעולם העסקים, כי אתה לא יכול להשתייך לארגון וגם לחתור תחתיו. גם לא הבעתי את דעתי על עוולות האקדמיה, למרות שבמשך עשור ראיתי עוולות חמורות לא פחות מעולם העסקים, אך סברתי שאסור לירוק לבאר שאתה שותה ממנה ועסקתי רק באתיקה.
אך מגיל 70, כאשר פרשתי סופית מעולם העסקים והאקדמיה, הרשיתי לעצמי להתבטא ללא עכבות בכל הסוגיות הבוערות במאמרים ובספרים וגולת הכותרת הייתה בספרי הרפובליקה השנייה של ישראל. הפעם התבטאתי בנושאי הסכסוך, שילוב החרדים והערבים, עולם העסקים, והאקדמיה הקשורה בטבורה לאינטרסים של עולם העסקים.
כל קצוות הקשת הפוליטית
בהיותי איש בעל דעות לא מקובעות, אני מבקר לגופו של עניין ולא של אדם, כסוקרטס מורי ורבי. אך אני לא מסתפק בביקורת על הקיים אלא מציע עקרונות ומשנה מפורטת ומגובה באלפי עמודי מחקר. אבל בדרך, אני מאבד את כל אלה שלא מוכנים לקרוא דעות ששונות משלהם אפילו במעט, כי כל ביקורת על כור מחצבתם ישר מעבירה את הכותבים לשונאינו במקום לאוהבינו. לכן יקראו בשקיקה רק עיתונים כמו הארץ, ישראל היום או יתד נאמן. והכי גרוע הוא בריה משונה כמוני, שמבקר בכל קצוות הקשת, כי מה לעשות הוא לא משתייך לשום קליקה או כת. כך נתתי אחת ולתמיד גט כריתות לקונצנזוס, בעולם העסקים, האקדמיה, התרבות, הפוליטיקה, החברה והערכים.
אני מבקר גם את הסכמי אוסלו (הלכו האליטות ו-10% של השמאל הנאור), גם את אי-ההשתלבות של החרדים (הלכו 10% וחטפתי גם פולסא דנורא), גם את המשיחיים (הלכו 10% של חסידי א"י השלמה), גם את אימוץ הנרטיב הפלשתיני (הלכו 10% של אלה המסתייגים מהאתוס הישראלי ערבים ופוסט ציוניים), גם את המושחתים (הלכו 10% של מעלימי המס וחסידי הכלכלה השחורה), גם את הניאוליברלים (בנט, ליברמן, שקד ולפיד ו-10% הליברטריאנים כבר לא אוהבים אותי), גם את הביביסטים (הלכו 10% של מעריצי ביבי והבוטים), גם את הגזענים, הצבועים, עם שנאה עצמית (הלכו עוד 10% מכל קצוות הקשת הפוליטית בשביל לא להעליב אף אחד), גם את כל אלה שטוענים ש"צריך", אבל לא הם - האחרים, שמקטרים במסיבות ימי שישי אבל מעולם לא הציעו משהו אחר אפילו פונדמנטליסטי (הלכו עוד 10% של אלה שלא נוקטים עמדה, ההססנים, ההולכים בתלם).
אז מה נשאר לנו? 10% מהאוכלוסייה, שזה לא רע בכלל בשביל להתחיל במהפכה, להקים את הרפובליקה השנייה של ישראל ולגרוף אחריהם עוד 70% מהאומה על-מנת להגיע למסה הקריטית (כמו בהגנה מהקורונה) של 80%, כמו שגרף דה גול במשאל העם להקמת הרפובליקה החמישית של צרפת, ולא צריך לשכוח שדה גול ייצג פחות מעשרה אחוז מהעם עד 1958. אלא שאין לנו עדיין דה גול וכנראה שעוד לא הגענו לעומק המשבר שהגיעה אליו צרפת עד שאזרו עוז לבצע את השינוי המיוחל. כי בינתיים כל ה- 90% של העם מקובעים בעמדותיהם ולא מוכנים לזוז כהוא זה מתמיכתם בביבי, באדמורים, באוסלו, בא"י השלמה. לכן הם מוכנים לחבוש שטריימל בשביל לחתום על אוסלו, לנשק את ידי האדמורים בשביל לסייע לטייקונים המספקים להם שמפניה ורודה וסיגרים, להוציא לעצמם עין רק בשביל שלשנואי נפשם יוציאו שתי עיניים. נקמה, נקמה, הם מכריזים, אבל הם הם קורבנות הנקמה.
כבר סיפרתי על פורום החשיבה שיזמתי עם ידיד נפש, כשכל צד הביא 16 חברים. בצידי היו תומכי אוסלו, תומכי ביבי, מכל קצוות הקשת הפוליטית, עם רצון טוב לשנות את פני המדינה. בצידו היו רק תומכי אוסלו ולכן סיכמנו שלא נדבר בסוגיות הסכסוך. אלא שכרגיל עם יהודים, הפורום שהיה מאוד פורה ואינטלקטואלי והיו חברים בו כמה מאושיות המדינה, גלש בכל זאת לסכסוך וקמה מהומת אלוהים. כשהציעו שכל אחד יגיש מצע לפתרון הבעיות הקיומיות של המדינה, הצעתי את מצע הרפובליקה השנייה והסכמנו כולנו ל-17.5 מח"י עקרונות היסוד של המצע.
בגלל הסוגיה של המדינה הפלשתינית הם ויתרו על כל שאר העקרונות שסוכמו בנושא קפיטליזם חברתי כמו בסקנדינביה, שינוי המשטר לנשיאותי בשילוב של ארה"ב וצרפת, עסקים, הון שלטון, תעסוקה, זכויות אזרח, הפרדת הדת מהמדינה, צדק חברתי, אתיקה, רווחה, חינוך, בריאות, ערכים, ביטחון פנים, איכות הסביבה, הרשות השופטת, החברה ופתרון הוליסטי משולב. על הכל הסכמנו ובסוף זה התפוצץ על סוגיה היפותטית לחלוטין של סיום הסכסוך, כי כיום אין לנו שום פרטנר בצד הפלשתיני, שלא מוכן לוותר על זכות השיבה של חמישה מיליון פליטים, הרס חומת "האפרטהייד" שהוקמה כדי לשים קץ לטבח של אלף אזרחים ונסיגה מלאה לגבולות 1967, תוך פירוק כל ההתנחלויות, או שיבת היהודים לארצות אירופה והמזרח התיכון כדרישת החמאס (זכות השיבה...).
ניצחון סוחף
אז כל עוד כל כת מתבצרת בלטיפונדיה שלה, מונצח המצב הקיים ולא נפתרת שום בעיה קרדינלית של המדינה, כמו הסכסוך, שילוב החרדים והערבים, העוני ואי השוויון, צדק חברתי, יוקר המחיה והדיור, שיטת הממשל, המצוקה בחינוך ובבריאות, חוסר המשילות בנגב, הפרוטקשן והפשע, השחיתות, הכלכלה השחורה, איכות הסביבה.
עצוב מאוד שרק אחרי השואה, רק אחרי שחמישה צבאות פלשו על יישוב של חצי מיליון נפש על-מנת להשמיד אותו, קמה סוף-סוף המדינה. רק אחרי שהגענו לאינפלציה של 500% נקטנו את הצעדים הנדרשים למיגור האניפלציה. רק אחרי שירדן, מצרים וסוריה עטו עלינו ב-1967 בשביל להשלים את מה שלא הצליחו לעשות ב-1948 ייצבנו אחת ולתמיד את אחיזת הקבע שלנו בעקבות ניצחון סוחף שבסופו התוקפים איבדו שטחים שלהם.
למה צריך תמיד להגיע לעברי פי פחת בשביל לצאת מהמיצר? למה איש לא מוכן לסטות מהדיעות המקובעות שלו, ואף הוגה דעות לא מעז לצאת מהקונצנזוס על-מנת להציע פתרון מחוץ לקופסא, כשברור שצריך לאמץ פתרונות יצירתיים על-מנת לפתור את הבעיות אבל הם לא בקונצנזוס. דריכה במקום היא המוצא הגרוע ביותר, כי הוא לא בר-קיימא, עם חוסר אינטגרציה ומשילות אצל החרדים והערבים, עם 4 זרמי חינוך נפרדים שמרחיקים אותנו מאתוס משותף, בכוחות צנטריפוגלים. הגיע הזמן לצאת מהקונצנזוס כדי להגיע חזרה לקונצנזוס!
