הוועידה האזורית שירגן שר החוץ שלנו יאיר לפיד לא הייתה מתרחשת אלמלי האיום האירני. לצד האיום הקיומי על המדינה מהתחמשות גרעינית של אירן יש יתרונות בתוקפנות האירנית, כי היא מקרבת בינינו ובין כל המדינות המתונות באזור - מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ובמידה רבה גם ירדן, סעודיה, עומאן ועוד מדינות שהיו מצטרפות אלמלי חששו להיחשף. לישראל יש מעמד מוביל בנושא זה כי אירן מאיימת גם על סעודיה והמפרציות, ואפילו ארה"ב משתתפת בפסגה כדי להפיג את החששות של מדינות האזור בעקבות הסכם הגרעין והוצאת משמרות המהפכה והחותים מרשימות הטרור, למרות שהם קצבים פי מאה יותר מסוכנים מאשר פוטין.
בצוק העיתים מתרחשים לא מעט ניסים והסינים צודקים כשהם אומרים שכל משבר יוצר הזדמנות. ישראל קמה בשעה האפילה ביותר של העם היהודי כאשר 5 צבאות ערב יחד עם כנופיות הפלשתינים רצו להשלים את מלאכתו של היטלר, אהוב נפשם של העירקים, המצרים, המופתי והסורים. דה גול הציל את כבודה האבוד של צרפת כאשר הוא היה היחידי בממשלת צרפת במעמד של סגן שר וגנרל זוטר שעבר לבריטניה וייסד את צבא צרפת החופשית שמנה בראשיתו רק כמה מאות חיילים. בשנת 1958 בשעה הכי קשה של צרפת, בשיאה של מלחמת אלג'יריה ומשבר חוקתי, כלכלי וחברתי, ייסד את הרפובליקה החמישית וזכה לתמיכה של 80% מהעם, כמו זלנסקי אגב.
עשר שנים אחר כך הייתי עד למהפכת הסטודנטים שכינתה אותו בכל כינויי הגנאי האפשריים והניפה את הספר האדום של מאו, הפועלים פתחו בשביתה כללית וצרפת עמדה שוב בפני כאוס. אבל זה היה שוב דה גול המבוגר האחראי שבפעם השלישית הציל את צרפת, עלה על פריז עם הצבא כי היה הנשיא הנבחר ובניגוד לתחזיות האימים של טבח המוני, החזיר את השקט למדינה. הפוך על הפוך היה זה גם דה גול שישראל חייבת לו את חיזוק התעשיה הביטחונית בעקבות האמברגו שלו. עבדתי בתעשיה האוירית כאשר בלחצו התבטלה הרכישה של סבקה וקובלדה, שהייתי אמור לנסוע אליהן לעזור בהטמעתן, ויומיים אחר כך הכרתי את אשתי, כך שגם על זה אני חב לו תודה.
אך אשאר צמוד למאורעות בישראל ובעולם, כי על הברכה של צוק העיתים וההזדמנויות שנוצרו כתוצאה מהמשברים בחיי כתבתי כבר רבות. ממשלת בנט/לפיד, שכבר שורדת כשנה, קמה בניגוד לכל הציפיות כתוצאה מהמשבר הכי קשה שפקד את ישראל בראשות נתניהו, שדרדר את ישראל כמעט בכל תחום בריצת אמוק של תמות נפשי על פלישתים. רק אחרי שסובב בכחש את בנט, סער, לפיד, ליברמן, גנץ, עבאס ומפלגת העבודה, אזרו אלה עוז להתאחד כדי להקים את ממשלת הטלאים שאולי תהפוך לממשלת הפלאים. בצוק העיתים אפילו מטאטא יורה ואפילו מתאחדים ליברמן ועבאס, יונים עם ניצים, ניאו ליברלים עם סוציאליסטים, כי אין לנו ברירה אחרת.
רגעים נדירים כאלה כבר קרו לנו בשנת 1948 כשעל מגילת העצמאות חתמו כמעט כולם, כשבראשית יוני 1967 קמה לראשונה ממשלת אחדות לאומית, כשפרס ושמיר האויבים בנפש חברו יחדיו על-מנת להדביר אינפלציה של 500% לשנה. טוב, גם רבין חבר לפרס החתרן הבלתי נלאה ועם דרעי המושחת כדי להעביר את אוסלו, אבל זה רק מוכיח כי בכל כלל יש יוצאים מהכלל. אך בימינו אלה אנו עדים לקואליציה נדירה של העם האוקראיני שהתאגד נגד הפולש הרוסי, למרות שהיה מפולג קודם בין תומכי רוסיה והמערב, בסוגיות השחיתות, ומהמבנה ההטרוגני של המדינה שחלק גדול משטחה סופח מפולין, צ'כיה, רומניה ורוסיה. כבר נאמר שפוטין ייסד את האתוס האוקראיני...
בכלל בזכות פוטין הושג קונצנזוס נדיר בין דמוקרטים ורפובליקאים בארה"ב, נאט"ו זכתה לרנסנס אחרי שטראמפ כמעט מוטט אותה, ואירופה מאוחדת כפי שלא הייתה זמן רב, בוודאי אחרי הברקזיט. בצוק העיתים של השפל הכלכלי הגדול של 1932-1929 קמה מדינת הרווחה עם הניו דיל של FDR והחוקים הסוציאליים של לאון בלום. בצוק העיתים נוצרה קואליציה מקיר אל קיר בין צ'רצ'יל השמרן לאטלי מהלייבור אל מול האיום הנאצי. אבל יש בכל זאת גורמים פונדמנטליסטים שלא מצטרפים לחגיגה ולא מתרגשים מצוק העיתים. כך החרדים והמשותפת ממשיכים בבדלנותם, כך החמאס ואבו מאזן שוגים באשליות שווא, וכך המשיחיים והביביסטים לא מכירים בבנט.
השאלה היא למה צריך להגיע לצוק העיתים בשביל להתאחד בארה"ב, צרפת, בריטניה וישראל, להילחם באינפלציה בישראל של 1985 ובאירופה בין שתי מלחמות עולם, לצאת למלחמה כשצריך ולחתום על חוזה שלום כשצריך אך לא להתבלבל ביניהם כמו גולדה ורבין, לאחד את אוקראינה סביב אתוס לאומי גם בלי אסון מלחמה. מנהיגי המדינות צריכים רק לדגול בדרך הביניים ולא לגלוש לקיצוניות ולביטול האחר, במקום הכל בשבילי וכלום בשבילך - שיהיה טוב לך ולי ונחלוק בעוגה. כמו שהשכילו לעשות בסקנדינביה בלי מהפכות, כמו שבריטניה הגיעה לדמוקרטיה בלי לערוף את ראשו של המלך או הצאר (מה עם קרומוול?), כמו שעשו דה גול, צ'רצ'יל ובן גוריון.
