שואת יהדות ספרד, חלק ב'

הרקונקוויסטה - הכיבוש מחדש - של ספרד מידי הערבים החל במאה ה-8. הנוצרים הצליחו להקים בצפון ספרד 3 ממלכות נוצריות: ארגון, קסטיליה ונברה ואת פורטוגל במערב. נישואי פרננדו מלך ארגון עם איזבלה מלכת קסטיליה ב-1469 הביאו לאיחוד ארגון וקסטיליה, לאיחוד ספרד תחת שלטונם ולגירושם הסופי של הערבים והיהודים מספרד ב-1492.

יחסם של השליטים הנוצרים ליהודים היה דו-ערכי. מצד אחד הם היו זקוקים למומחיות של היהודים בתחומים רבים. הם נעזרו ביהודים לניהול ענייניהם הכספיים ולצורך גביית המיסים. היהודים ארגנו מחדש את המסחר, הפיננסים, והתעשיה והיוו, למעשה, את העילית המשכילה שמלאה תפקיד חשוב באקדמיה, כרופאים ואנשי מדע. השליטים העניקו ליהודים אוטונומיה והגנה ודחו את תביעת הכנסייה לסלקם מעמדות המפתח, אם כי, מדי פעם הם נכנעו ללחצי הכנסייה והסכימו להטיל עליהם מגבלות. אבל, בסופו של דבר השליטים נכנעו לכנסייה.

המדיניות של הכנסייה הקתולית כלפי היהודים כללה 2 שלבים:

שלב ראשון: העברת חוקים להגבלת זכויות היהודים והשפלתם - היהודים נדרשו לגור בגיטאות, ללבוש לבוש מיוחד ולענוד טלאי צהוב. נאסר על היהודים להעסיק נוצרים והוטלו עליהם מיסים מיוחדים כיהודים כפרטים ועל הקהילות כגוף ייצוגי. ההחמרה באכיפת ההגבלות הייתה הדרגתית ורק מאמצע המאה ה-14 החלה הקפדה מלאה ועקבית.

שלב שני: ניסיונות לשכנוע וכפיה להתנצרות - השלב החל בניסיון לשכנע את היהודים להתנצר באמצעות ויכוחים בין נציגי הנצרות והיהדות במטרה להוכיח שאלוהים מאס ביהודים והעביר את המעמד של"העם הנבחר" לנוצרים. מאחר שהנציג היהודי ניצח בוויכוח הראשון, בברצלונה, הוויכוח הופסק וההכרזה הרשמית קבעה שהיהודים נוצחו בוויכוח. בעקבות הוויכוח החלו פוגרמים נגד היהודים, ואלו שסירבו להתנצר נרצחו ורכושם הוחרם. בוויכוח השני בטורטוזה הרבנים שנבחרו לייצג את הצד היהודי לא נימנו על המעולים שבהם וכן כלל תנאים שצמצמו את אפשרות הרבנים להציג את טיעוניהם ונתן יתרון לצד הנוצרי. הוכרז על ניצחון והתחדשו הפוגרומים והניצור בכפייה.

הוויכוחים


ויכוח ברצלונה - 1263 בממלכת ארגון

ב-1263 נערך ויכוח בין רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) והכומר פבלו כריסטיאני, שהיה יהודי מומר. הרמב"ן ניצח, למעשה, והפריך את כל טיעוניו של כריסטיאני. לנוכח המצב דרשו הנזירים הפרנציסקאנים ונכבדי העיר שנכחו בוויכוח להפסיקו. למרות שהרמב"ן ניצח הכנסייה פירסמה דוח שיקרי לפיו כריסיאני גבר על הרמב"ן והוא אולץ לפרסם הודעה המאשרת את נצחונו של כריסטיאני. לאחר הוויכוח היו חייו של הרמב"ן בסכנה והוא נאלץ לברוח מספרד ב-1267. מצבם של היהודים הורע לאחר ויכוח ברצלונה והוטלו עליהם הגבלות נוספות כמו, חובת השתתפות בטקסים נוצריים שאורגנו בבתי הכנסת.

ב-6 ביוני 1391 נערך פוגרום ביהודי העיר סביליה. 4,000 יהודים נרצחו, רבים התאבדו ו-2 בתי כנסת מתוך ה-3 בעיר הפכו לכנסיות. מסביליה התפשט הפוגרום לערים נוספות ומספר הנרצחים עלה לאלפים נוספים.

גל ההתנצרות הראשון

מעשי הטבח ביהודים ובזיזת רכושם הביא לגל ההתנצרות הראשון. מספר היהודים בספרד היה בין 300,000 ל-600,000 וכ-100,000 התנצרו ורבים ברחו מהאזור הנוצרי לצפון אפריקה ולמזרח הקרוב. המתנצרים הפכו רובם לאנוסים וקיימו את יהדותם בסתר.

המשבר בחברה היהודית

למעשה התחלקה החברה היהודית ל-יהודים, מתנצרים מאונס ומתנצרים מרצון שהפכו לאפיקורסים בהשפעת הפילוסופיה היוונית. לאחר הוויכוח התגברה השנאה ליהודים והפוגרומים והניצור בכפייה יצרו משבר פנימי בחברה היהודית. על-מנת להתמודד עם המצב הקהילות הקימו, "מועצה מייעצת" של נציגי הקהילות שהייתה ארגון גג של יהדות ספרד.

אבל, הפוגרומים והניצור בכפייה לא היו הבעיה היחידה של החברה היהודית. בחברה היהודית נוצרו 2 גישות לתפישת היהדות שיצרו פילוג:

הגישה הרציונלית של העילית שהייתה מורכבת מהמשכילים ושכבת החצרנים, יהודים ששרתו במינהל המדינה - בעלי גישה זאת הושפעו מההשכלה החילונית שרכשו והגיעו למסקנה שיש לשים דגש על הפילוסופיה של היהדות ולא על קיום מצוות. הגישה האמונתית-מיסטית הייתה זו שדגלו בה המוני היהודים שנשארו נאמנים לתפישת היהדות המסורתית עם דגש על קיום מצוות.

הפער בין שתי הקבוצות, העילית והמוני העם הלך והתרחב מפני שהעילית שוחררת מענידת טלאי ומהגבלות נוספות על-ידי מתן שוחד ומעמסת המיסים לקהילה הוטלה על כתפי בעלי הגישה האמונתית- מיסטית. אבל, לא כל העילית הפכה למנוכרת. דון יצחק אברבנאל ואברהם סניור היו מן הבולטים שהזדהו עם הרוב. תופעת ההתנצרות למראית עין חייבה את ההנהגה להחליט על יחסה לאנוסים ולקבוע אם יעזרו להם בשמירה על יהדותם במסתרים. הוחלט לעזור להם והקהילות מלו בסתר את ילדיהם, סיפקו להם ספרי תפילה, מצות לפסח ועוד...

ויכוח טורטוזה - 1413/14 בארגון

טורטוזה בצפון-מזרח ספרד הייתה מרכז ללימוד תורה. לאחר ויכוח ברצלונה נערך פוגרום ביהודי העיר ויהודים רבים התנצרו למראית עין. הצד הנוצרי בוויכוח היה מיוצג על-ידי ג'רונימו דה סנטה פה, שהיה יהודי מומר והצד היהודי היה מיוצג על-ידי מספר רבנים. רבנים אלה לא נמנו על ראשי הרבנים בקהילה היהודית וחלק מהם היו כבר אכולי ספקות לגבי יהדותם ואף התנצרו עוד לפני סיום הוויכוח. התנאים שהועמדו בפני הצד היהודי צמצמו את יכולתם לנצח. הכומר ג'רונימו נהג להביא ציטטות מהתלמוד להוכחת טיעוניו אבל לצד היהודי לא ניתנה אפשרות לבדוק את מהימנות הציטוטים שהיו מזויפים. ג'רונימו גם ניצל היטב את חילוקי הדעות בין הרבנים ועוד לפני תום הוויכוח כבר פשטו שמועות שהצד היהודי נוצח והדמורליזציה בחברה היהודית גברה כשהתברר שחלק מהרבנים התנצר.

הפוגרומים והגל השני של המרת דת (הרבע הראשון של המאה ה-15)

האפיפיור ברומא והכנסייה הנוצרית בספרד הגבירו את הלחץ על היהודים באמצעות הגבלות חדשות ואכיפת הישנות והנזיר פרר התמנה לראש מבצע המרת הדת ופתח בפוגרומים, בהחרמת רכוש ובניצור בכפייה. על-פי מקור אחד למעלה מ-3,000 התנצרו ועל-פי מקור אחר הגיע מספר המתנצרים ל-35,000.

הפוגרומים נגד הנוצרים החדשים

סביב אמצע המאה ה-14 התחוללו מספר פוגרומים נגד הנוצרים החדשים על-רקע מאבקים למשרות בשלטון בין הנוצרים הוותיקים לחדשים. בפוגרום של 1467 נשרפו בטולדו 1,600 בתים של נוצרים חדשים, היו מעשי רצח ושוד והתקבלה החלטה האוסרת על נוצרים חדשים לכהן במשרות ציבוריות. ב-1473 פרץ פוגרום בקורדובה ושוב היו רציחות ומעשי שוד ונאסר על הנוצרים החדשים לגור בקורדובה. הפוגרומים התפשטו לערים נוספות בספרד.

יחס הכנסייה למתנצרים החדשים

בהתחלה הייתה הכנסייה שבעת רצון ממספרם של המתנצרים ועד אמצע המאה ה-15 ניצלו הנוצרים החדשים את מעמדם כדי להתקדם בכל תחומי החיים. אבל, בהדרגה הבינו בכנסייה שחלק ניכר מהנוצרים החדשים הם יהודים בסתר.

המאבק בתופעה נחלק לשני שלבים: בשלב הראשון נחקק חוק "הדם הטהור" שסגר בפני האנוסים משרות ציבוריות ובאוניברסיטאות ונאסר עליהם להצטרף למסדרים דתיים, כמורה ומסדרים צבאיים. בשלב השני הוקמה האינקוויזיציה בספרד בהסכמת השלטון החילוני ב-1478, אם כי היו הפסקות זמניות בפעילותו. הנאשמים הוצאו להורג בשריפה בכיכרות הערים בטקס האוטו דה פה. כ-4,000 הוצאו להורג בשריפה וכ-20,000 חזרו בתשובה בלחץ העינויים.

גירוש יהודי ספרד, 1492 וגל ההתנצרות השלישי

המניע לגירוש היה שיתוף הפעולה בין היהודים למתנצרים החדשים בקיום מנהגי היהדות בסתר. טורקוומדה, ראש האינקוויזיציה, שסבו היה יהודי, שכנע את המלך והמלכה שכל עוד יהיו יהודים בארץ הנוצרים החדשים ימשיכו לקיים את היהדות בסתר. ב-31 למרץ 1492 יצא צו שחייב את היהודים להתנצר או לעזוב עד סוף יולי. רכוש המגורשים הוחרם. היו ניסיונות מצד ההנהגה היהודית למנוע את הגירוש אך ללא הצלחה. מעריכים שכ-50,000 התנצרו כי סירבו להיפרד מרכושם.

מספר המגורשים היה כ-250,000: 120,000 היגרו לפורטוגל, כ-30,000 היגרו לצפון אפריקה ולמעלה מ-100,000 היגרו לשטחי האימפריה העות'מאנית - לטורקיה ולבלקן- וכמה אלפי היגרו לאיטליה.

מספר המתנצרים (יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מספרם)

גל ראשון- בין 50,000 ל-100,000

גל שני- 35,000 על-פי גירסה אחת ו-100,000 על-פי גירסה שנייה

גל שלישי- 50,000

סה"כ כ-250,000 בערך.