קולי האובד, המיותם והמיותר

אֲנִי מַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן
בְּפַאֲתֵי הָעֶרֶב מוּּל רָקִיעַ אָפֵל,
הַיָּם וּמֶרְחֲבוֹ הַכָּחֹל מַשְׁחִיר לְְאִטּוֹ
עֲנָנִים תְּלוּיִים בְּאֹפֶק עִוֵּר
מְדַדִּים לְעֶבְרִי עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַחִוְרִים
עֲמוּסִים בִּרְפָאִים עֲגוּמִים שֶׁל עוֹד יוֹם שֶׁחָלַף
וְאִתּוֹ קוֹלִי שֶׁאָבַד
קוֹל מְיֻתָּם וּמְיֻתָּר
בְּבֹקֶר שֶׁהָפַךְ לְצֵלְמָוֶת
מוּל שְׁעַת-הַיּוֹם הַמִּסְתַּלֶּקֶת
וְיוֹם לְלַיְלָה
מוּל פְּני הָאוֹר שֶׁנִּשְׁתַּקֵּעַ.
הַמִּשְׁפָּט לְלַעֲנָה
וְהַצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.